אחד מטובי מגידי שיעור הדף היומי של 'מאורות הדף היומי', חזר יום אחד משיעורו הלום הפתעה, כשחיוך רחב נסוך על פניו.
ידוע ידעתי, סיפר, כי הדף היומי משפיע, חודר ומעצב את תודעתם ואישיותם של הלומדים, אך אני עצמי לא האמנתי עד כמה עמוק חודרים הדברים ומחלחלים, עד אשר אחד המשתתפים בשיעורי סיפר היום את המעשה הבא:
יהודי זה עדיין אינו שומר תורה ומצוות באופן מלא. אפשר לומר כי אלמלא היה עולה מארץ מכורתו לארץ ישראל, היה היום יהודי נאמן לה' ולתורתו. אולם, כרבים אחרים אשר נותקו מן המסורת המפוארת עליה חונכו דורות ישרים, הוא גדל כמסורתי; ריחות של יהדות, גם של תבשילי חג, המשמשים בעירבובייה במתכונת חובבנית המשבשת את המהות האמיתית.
שמעו של שיעור הדף היומי הגיע גם לאוזניו, מאן דהוא שכנעו והוא החליט להצטרף. הרקע שלו בענייני יהדות ובענייני הלכה יכול היה להיות רחב יותר מכפי שהוא היום, אם נתבטא בעדינות. לפיכך, ככל שהעמקנו בסוגיות של מסכת עירובין, הייתי מביט לעברו פעמים רבות במהלך השיעור, ותוהה ביני לבין עצמי: שכר עמל התורה יש לו, אך מה מן הלימוד נקלט אצלו, אילו חלקים הוא מבין ומפנים? שהרי מדובר בסוגיות לא פשוטות.
והנה, היום, באמצע השיעור, קם היהודי, ביקש את רשות הדיבור, כחכח בגרונו בהתרגשות ושח מעשה שאירע לו בשבת קודש. יהודי זה נוהג לרוץ ריצת בוקר בכל יום, "בשביל הבריאות". לעת עתה הוא אינו מדלג על מנהגו זה גם ביום שבת קודש. וכך, מצא עצמו מיודענו מניע נמרצות את כל איברי גופו בשוליו של כביש גהה – ז'בוטינסקי שבגוש דן.
"תוך כדי מהלך הריצה הרגשתי כי בכיסי שוכן דבר-מה מקרקש ומצלצל. כבוד הרב יודע, אני לא יכול להפסיק לרוץ. תוך כדי הריצה בדקתי ומצאתי לחרדתי העצומה, שבתוך כיס המכנסיים שלי יש מטבעות שנתתי לצדקה, ושכחתי בכיסי… אמא שלי, נוחה-עדן, אמרה לי, שכאשר יש לי מטבעות קטנים אתן אותם לצדקה, כדי להרוויח גן-עדן. והנה, אני פה בכביש ז'בוטינסקי, יום שבת בבוקר עם צדקה בכיס.
"מה אומר לך כבוד הרב, נחרדתי. זכרתי שלמדנו בשיעור עם הרב, שבמקום שאין עירוב אסור לטלטל! בגדים שלובשים – מותר, אבל חפצים – אסור. מצד שני לא הייתי מסוגל להשליך ממני והלאה כסף של צדקה. אוי לי ואוי לנשמתי, צדקה?! לזרוק?! תוך כדי המחשבות שלי, כבוד הרב, אני עומד על המקום, אבל ממשיך לעשות ככה עם הרגליים, אתה יודע, אי אפשר להפסיק באמצע הריצה, וכך אני עומד על המקום בכביש ז'בוטינסקי, ורץ עם הרגליים לשום מקום. בכיס שלי כסף של צדקה. מצד אחד אין עירוב, מצד שני יש לי צדקה בכיס.
"פתאום נזכרתי בעוד דבר שלמדנו בשיעור. הרב אמר שאיסור הטלטול הוא למרחק של ארבע אמות, אבל אם מטלטלים פחות מארבע אמות, זה בסדר. ואז, כבוד הרב, התחלתי לרוץ כמו תרנגולת. שתי פסיעות, עוצר. שתי פסיעות, עוצר. עד היום השכנים שלי לא מתאפקים ושואלים אותי: דודו, מה קרה לך אז, נתפס לך השריר? אבל אני לא עניתי להם, מה הם מבינים… ככה קיפצתי הביתה, החלפתי מכנסיים, ואת מכנסי הריצה עם הכסף של הצדקה, הכל יחד, שמתי על קופת הצדקה… שלא תהיה בעיה"…
מי כעמך ישראל.
בעזרת ה', לא יארך היום ויהודי זה יידע כי היה עליו להלך בתוך ד' אמות ותוך כדי כך להוציא את הכסף בשינוי. הוא גם יידע כי מטבעות של צדקה אפשר להמיר. הוא יוסיף לדעת כי אמנם מדין תורה איסור הטלטול הוא ארבע אמות, אך חז"ל תקנו ואסרו טלטול גם של פחות מארבע אמות.
אמנם, המוצא בכיסו חפץ יקר ערך וחושש להפסידו לאחר שהניחו בשינוי, התירו חז"ל להוליכו פחות פחות מד' אמות, היינו להניחו בכל פחות מד' אמות או לפחות לעמוד מעט כדי להפסיק בכל פחות מד' אמות – עיין פרטי הלכה זו בשמירת שבת כהלכתה, (פרק י"ח, הערה נ"ב).
זאת, ועוד: היה עליו לעיין בהלכות "מוקצה", מה דינן של המכנסיים, ההפכו לבסיס לדבר האסור? (ראה שמירת שבת כהלכתה, פרק כ', הערה ע"ב). הוא גם יידע כי עליו ללכת לרב לשאול אם ריצת הבוקר בשבת מותרת (ראה משנה ברורה, סימן ש"א, ס"ק ז'). נכון, הוא יידע זאת בעתיד. אבל עלינו לשים לב מה הוא יודע היום לעומת מה שידע לפני שנה! אז לבטח היה רץ בשמחה עם כסף הצדקה, שמח וטוב לב על שילוב הריצה המענגת כשכסף של צדקה בכיסו.
היום הוא כבר יודע, עירוב, טלטול, ד' אמות. הדף היומי. אינני בטוח שרבי מאיר שפירא זצ"ל חשב על יהודים מסוג זה בעת שעמד על בימת הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל וחולל את מהפכת "הדף היומי". אך אין כל ספק, כי אם היה מעלה בדעתו, שיום יבוא והדף היומי יחלחל לכל רבדי העם על כל שכבותיו, לבטח היה מכריז פעמיים על "הדף היומי"…
(מאורות הדף היומי)