"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ" ( דברים כ"ו, ד')
הגמ' בבא קמא דף צ"ב ע"א אומרת שמהבאת הביכורים אנו לומדים ש'בתר עניא אזלא עניותא', כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, ואילו העניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה. את קלתות הזהב של העשירים, היו הכהנים מחזירים להם אחר שנטלו מהם את הביכורים, ואילו את סלי הנצרים של העניים היו הכהנים נוטלים יחד עם הביכורים ולא מחזירים אותם לעניים. ונשאלת השאלה: מדוע באמת היו הכהנים נוהגים כך ולא היו מחזרים את סלי הנצרים לעניים, כפי שהם נוהגים כלפי העשירים שהחזירו להם את סלי הזהב שלהם?
אלא ביארו בזה המפרשים בשני אופנים:
א. הרי מטבע הדברים פירותיהם של העניים היו פחות משובחים מפירות העשירים, ולכן, כדי שלא יתביישו העניים בפירות הפשוטים שהביאו לביכורים, לקחו מהם הכהנים מיד את הסל שלהם ולא התמהמהו בהתעסקות סביב הביכורים שלהם.
ב. העשירים התגאו הרי בכלי הזהב המפוארים שלהם, לכן החזירו להם הכהנים את הסלים הללו, כי "תועבת ה' כל גבה לב", ואילו סלי הנצרים של העניים אמנם הם פשוטים וחסרי ערך ממוני, אך הם ניתנו עם כל הלב, בהכנעה ובשפלות, וערכם הרוחני רב, וסלים כאלו שניתנים בתחושה כזו, גם הם ראויים להיות מתנה לקדוש ברוך הוא.
בסיפורים הבאים נלמד על זהירותם היתירה של גדולי האומה שלא לבייש את הנדכאים והשפלים:
כאשר היה הגאון הגדול רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל ה'מנחת יצחק' בחור צעיר, הוצע לו שידוך. שני הצדדים ביררו זה על זו, וכיון ששמם הטוב הלך לפניהם, הם באו בקשרי שידוכים, בלא שאמו של החתן או החתן עצמו יראו את הכלה. מועד החתונה נקבע בשעטו"מ, ובטרם הגיע המועד, נסעו משפחת החתן לעיר הכלה, כדי לחגוג שם את החתונה ואת שבעת ימי המשתה. אך כאשר ראתה אמו של הרב וייס את הכלה, חשכו עיניה, הנה היא רואה כי היא בעלת מום. טענות רבות היו לה על השדכן שרימה אותה ולא סיפר לה על מצבה הבריאותי של הכלה, והיא גמרה אומר בלבה לשבור את השידוך, היא פנתה אל בנה ואמרה לו: "בוא נשוב אל ביתנו לפני מועד החתונה, אני ממש לא רוצה שתינשא לבעלת מום זו", בנה בעל המנחת יצחק אמר לה: "אמא יקרה! יודע אני כי טובתי עומדת נגד עינייך, יתכן גם שעל פי הלכה מותר לנו לעזוב את השידוך, כי הרי הכל היה בטעות על סמך דבריו השקריים של השדכן, אבל איך נעשה כך לבייש נערה בישראל, היא הרי מכינה את עצמה לקראת החתונה שאמורה להתקיים בעוד כמה ימים, הרי בושה וכלימה נוראיים יהיו לה אם נעזוב את השידוך בעת הזאת. אני נשאר כאן ומתחתן איתה!", קבע הבן בנחרצות, "אם לא תהיה ברירה" – המשיך המנחת יצחק – "אגרש אותה לאחר החתונה, אבל כעת לא אביישה".
החתונה התקיימה כמתוכנן, ולאחר שנה נולד להם בן. לאחר כמה שנים פרצה מלחמת העולם השניה ואשת המנחת יצחק נספתה במלחמה, לאחר המלחמה נשא המנחת יצחק אשה שניה, ולאחר שגם היא נפטרה נשא אשה שלישית, ומשתי הנשים האחרונות לא היו לו ילדים. לימים אמר המנחת יצחק: "לאחר נישואיי התברר לי שעפ"י דרך הטבע לא היו אמורים להיות לי ילדים, ברור לי מעל לכל ספק שבזכות כך שלא גרמתי בושה לבת ישראל זכיתי לזרע של קיימא מחוץ לדרך הטבע".
●●●
מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר מנחם מן שך זצ"ל סיפר שפעם ראה את דודו, מורו ורבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, עולה בחדר המדרגות של בנין ביתו, ולאחר כמה רגעים הוא ירד חזרה למטה והמתין שם. נגש אליו הרב שך ושאל אותו אם קרה משהו, ואם הוא צריך עזרה בדבר מה, ענה לו רבי איסר זלמן: "ברוך ה' הכל בסדר, אלא שכאשר התקרבתי אל דלת ביתי שמעתי את עוזרת הבית מזמזמת שירים לעצמה תוך כדי עבודתה, אם הייתי נכנס אל הבית היה עליה להפסיק לשיר, היא אשה קשת יום, והשירים הללו משמחים מעט את לבה, אינני רוצה לגרום לה לעצבות, אשאר כאן עד שתסיים את עבודתה, ואז אעלה שוב לביתי".
2/439