סיפר מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, כי בעיירה מיר שבליטא נפטר יהודי פשוט שלא היה ידוע כתלמיד חכם או בעל מעלה, אך להפתעת תלמידי ישיבת מיר הטריח עצמו מרן המשגיח הגאון רבי ירוחם זצוק"ל להשתתף בלוויה, ואף הספידו באריכות והפליג בשבחו.
כאשר התלמידים תמהו מה ראה בו שיוצא ללוותו ואף מספידו, ענה להם: "הוא תמיד היה שרוי בשמחה, ומי שיש בו מידות טובות הוא שמח. המידות הרעות של האדם הן המאבדות את שמחת החיים, וכיוון שיהודי זה היה תמיד שמח, על כורחך שהיו בו מידות טובות, לכן אנו צריכים ללוותו ולהספידו".
הוסיף על זה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א וסיפר: באחד מכינוסי הרבנים בליטא הסתובבו במקום ילדים שהשתובבו כדרכם של נערים, שמחו והיו עליזים. שאל מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל את הרבנים: "תאמרו לי, מדוע הם שמחים?" וענו לו, זה אמר בכה וזה בכה. אמר להם רבי חיים: "אני אומר לכם – הם שמחים כי האדם מצד עצמו שמח! הקב"ה ברא א פריילאכע וועלט, בריאה של שמחה, רק שהאדם בעוונותיו מקלקל את עצמו ולכן אינו שמח. אבל הם עדיין לא קלקלו והם כפי שנבראו".
וציין מרן שליט"א למאמר חז"ל מפורש באבות דרבי נתן פרק ל"א, שכשהקב"ה הראה לאדם הראשון את כל הדורות, הראה לו אותם כשהן שמחים. והטעם, משום שאם היה מראה לו אותם כשהם לא שמחים, הוא לא היה יכול לסבול את עוגמת הנפש לראותם כך.
ומעניין לעניין באותו עניין: פעם נכנס אברך צעיר ירא שמים בסעודת פורים לבית מרן שליט"א, וסיפר כי נולד לו בן והוא בוכה כל הזמן, וביקש על זה ברכה. רבנו ראה את צערו והרגיעו: "הוא בוכה כי שכח את תלמודו"… שאלו הגר"א מן שליט"א שהיה נוכח במקום: "הרי גם בני נ"י היה ילד ושכח תלמודו, ולא בכה כל הזמן?"… השיב רבינו: "כנראה נשאר לו משהו"… שאל שוב הגר"א מן: "האם רבינו אומר כן כבדיחותא, או ששייך באמת דבר כזה שיישאר משהו?" נענה מרן: "באמת כולם שווים בזה [שאם נשאר משהו, נשאר לכולם, ואם לאו, לכולם לא נשאר]. אבל יש פעמים שמרגיש איזו המצאה או הארה בלימוד, שזה ממה שנזכר ממעי אמו. ומי שזוכה לכך, תלוי הדבר ביגיעת התורה שלו".
(ע"פ 'כל משאלותיך')