"אם חצוף הוא – אכנו נפש!", כך חשב הגנרל בלבו, "היתכן שאיש יהודי יעיז להשיב פני ריקם?! אך מצד שני – אולי באמת טעם נכון עמו, עד כי מוכן הוא למסור את המפתח והחנות כולה לרשותי?…

הרב אברהם פוקס

מעשה שארע בעיירה דאטנו שבמחוז קובנה. לאחד מהיהודים הנכבדים שגרו באותה עיירה היה בית מרזח ומרתף יין, ששם התאספו אצילים פולנים לשתות ולהשתעשע. האיש חי חיי כבוד ורווחה, קבע עיתים לתורה, והיה נכבד בעדתו ורצוי לכל יודעיו ומכיריו.

אחרי המרד הפולני בשנת תקצ"א (1831), כששבו צבאות רוסיה מוורשה, עבר אחד מהגנרלים עם גדודיו דרך העיר ההיא, והגיע לשם בשבת.

בהיות הגנרל עייף ויגע מעמל הדרך, ובשמעו כי בעיר נמצא בית מרזח, שלח את משרתו עם כסף אל היהודי לקנות בקבוק יין טוב.

היהודי כמובן סירב למכור לו באמרו: "שבת היום, ובית מסחרי סגור בשבת, כיון שבשבת משא ומתן אסורים עלינו". המשרת שב ריקם, ולגנרל חרה הדבר מאד. הוא שלח שני חיילים לומר ליהודי בפקודה נמרצת שימכור לו יין.

גם להם השיב היהודי: "אסור לי למכור ולסחור בשבת קודש! אם הגנרל חפץ, זאת אוכל לעשות – למסור לו את המפתח של החנות, וייקח מעצמו את כל אשר לבו חפץ. אך עלי אסורה המכירה היום".

אנשי הצבא מסרו את תשובת היהודי לגנרל, ורגשי התפעלות החלו להתעורר בקרבו. הוא החליט ללכת בעצמו אל היהודי ולעמוד על טיבו. "אם חצוף הוא – אכנו נפש!", כך חשב הגנרל בלבו, "היתכן שאיש יהודי יעיז להשיב פני ריקם?! אך מצד שני – אולי באמת טעם נכון עמו, עד כי מוכן הוא למסור את המפתח והחנות כולה לרשותי?…

בבוא הגנרל אל בית היהודי, התפעל והתרגש לראות בית נאה ומואר בכל פינותיו, ניקיון וסדר נפלא שוררים בו, וקדושת השבת מרחפת על הכל ומבצבצת מכל פינה. מנורות רבות דולקות, והשולחן ערוך ברוב פאר. האיש בעל צורה אצילית, וכל בני ביתו מלובשים הדר, מזמרים זמירות שבת קודש בהשתפכות נפש עצומה.

שאל הגנרל בנחת: "מדוע לא תמכור לי יין? היודע אתה כי הנני גנרל גדול בתוארי כבוד מרובים, ואיך לא תחשוש לסרב לי?!"

ענה היהודי: "יודע אני, אדוני הנכבד. אבל הלא ישנו בעולם, אחד, שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, וגם מהמרוממים והנעלים אשר עליך, הלא הוא הקב"ה שגם המה חייבים לשמוע לו. והוא מצווה עלינו היהודים, שלא לערוך משא ומתן בשבת, ומה יכולתי לעשות? אבל תשמעני אדוני, אחר שזכיתי לכבוד גדול כזה, הנני מאושר מאוד לכבדך בתור אורח נעלה, אבל לא בתור קונה, לכן הואל נא לכבדני ולסעוד עמנו. יאמר כבודו באיזה סוג יין יחפוץ, ואצווה להביא.

הגנרל השתומם מאוד על תום ליבו של היהודי ויושר נפשו, ונעתר לבקשתו להסב עמו לשולחן. הביאו לו יין טוב ושתה, כבדוהו גם במאכלי שבת של היהודים, בדגים ממולאים ובמעדנים, והיה שבע רצון.

לפני היפרדו, לקח הגנרל מטבע זהב גדולה, ובקש לתת אותה תמורת היין ששתה. ענה בעל הבית ואמר: "חלילה לי מלקחת כסף של מכירה בשבת קודש! הלוא מראש אמרתי לך שהעונג והכבוד כולו שלי, בכך שאורח נעלה כמותך כבדני להתארח אצלי". התפעל השר ולקח את פנקסו הקטן, רשם את שמו של היהודי למזכרת כבוד והערכה, ונפרד ממנו בהדרת הכבוד.

אחר שנים מספר, כאשר נתפס ראש המורדים הפולנים קאנארסקי, ועשו חיפושים בניירותיו, נמצא כתוב בהם שהיה נוהג להתאסף עם אצילים בבית המרזח של היהודי בעיר דאטנו. מיד הגיעו שוטרים ולקחו את היהודי בעל בית המרזח, והובילוהו לוילנה, שם הושם במאסר מובדל מאנשים, כאחד האסירים החמורים ביותר.

ובינתיים במהלך אותן השנים, אותו גנרל נעשה לשר הממונה על כל בתי הסוהר במדינה. ביום מן הימים הגיע לסייר בבית הסוהר שבוילנה, והנה להפתעתו הוא פוגש שם את היהודי בעל האכסניה. שאל אותו הגנרל-המפקח בתימהון: "מה לך פה יהודי נכבד?"

ענה היהודי: "כמוך כמוני אדוני, לא אדע על מה הושיבו אותי כאן. גם חקירה ודרישה לא נעשתה עדיין, ולא אדע על מה יאשימוני". "הרגע יהודי נכבד", הרגיעו המפקח, "אני אזרז לעשות בדיקה, ואקווה כי לא ימצאו בך עוון, ותצא לחופשי".

השר הזדרז ובדק, והנה התברר כי היהודי נתפס בעוון קשר עם ראש המורדים קאנארסקי. אסף השר את שרי המועצה, ואמר: "על היהודי הזה אני ערב שנקי הוא מעוון מרד. בעל אכסניה הוא, ומאין לו לדעת מזימת אורחיו ומבקריו?! אני הנני מכירו לצדיק תמים", ויספר להם את כל המאורע שקרה אתו. חברי המועצה התפלאו לשמע הסיפור הזה, ומיהרו להוציאו לחופשי.

כששב הביתה, שמח שמחה גדולה על הנס שנעשה לו, אך לא רצה לסמוך על מעשה נסים יותר, ולא נח עד שמכר את ביתו וכל אשר לו, ועבר לארצנו הקדושה- ארץ ישראל.

(מתוך החוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א)