אם היינו הולכים שמאלה……..

הסיפור המרגש והמצמרר של הרב משה גרילק על נס הצלתו והצלת אחותו הילדה חוה, יחד עם הילדה נחמה ואחיה הילד נחום ברונר, מידי הגרמנים הארורים בלב יער עבות בשנות הזעם והאימה

כשהכל קרה הייתי ילד קטן בן שש. אולי בן שש וחצי, לא זוכר בדיוק. שנים רבות חלפו מאז.

אבל אני זוכר, זוכר היטב, את הרגע ההוא שם ביער, שאליו הגענו בלוויית אישה צרפתייה, גויה רבת חסד.

הגענו, ארבעה ילדים קטנים שנעקרנו ממש מזרועות הורינו. אני, אחותי חוה הצעירה ממני בשנה (בת חמש, אתם מבינים?!) ועוד אח ואחות נחמה ונחום ברונר, ילדי מכרים של הוריי שהסתתרו אתם בכפר צרפתי נידח, כשהם מנסים לברוח מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה הז'נדרמים של שלטון וישי, הנאמן לנאצים.

ההורים שלנו, אף שברחו מבלגיה אל האזורים הכפריים של צרפת, התגלו בסופו של דבר על ידי שליחי השטן. הם ידעו היטב כי טבעת החנק מתהדקת לה לאטה מסביבם ולמעשה גורלם נחרץ.

כפי שסיפרו לי שנים רבות לאחר מכן, הם החליטו לנסות להציל לפחות את הילדים מן הגורל האכזר הצפוי להם. כך נמצאה הצרפתייה, אשר תמורת תשלום הגון הסכימה להסתכן ולהבריח את הילדים, כלומר אותי ואת שלושת הילדים שהיו נתונים ל'פיקודי', לשווייץ. הוטל עליי להיות 'המבוגר האחראי', הילד הצעיר המוביל את הילדים למדינה ששמרה היטב על ניטרליותה ולא נקלעה למערבולת המלחמה האיומה.

שווייץ הייתה משאת נפשם של היהודים הנרדפים באירופה המערבית. רבים אכן הצליחו להסתנן לארץ זו ושרדו ברוך השם, כי חלק מהם קלטה שווייץ. אולם, השלטונות המאוישים בקרי המזג, שאהבת היהודי לא הייתה מסגולות היסוד של נפשם, גירשו אל מעבר לגבול בלא ניד עפעף המוני פליטים יהודים היישר לידי המוות הנאצי.

הוריי בחרו בעבורנו באפשרות הזאת, שבה קיים לפחות סיכוי להינצל. קיבלתי לידי פתק, שבו רשומים היו שמות מכרים של הורינו שבשווייץ וכתובות מגוריהם, כך שאם יזכנו הקב"ה ונצליח לגנוב את הגבול ולהגיע אל מקום מבטחים, יהיה עליי (נא לזכור: בן שש!) למצוא דרך להודיע לידידים השווייצריים של הוריי, שילדי מכיריהם הגיעו.

בינתיים, בדרך מחתרתית כלשהי, כך למדתי אחרי שנים רבות, הצליחו הוריי להודיע למכרינו היהודים השווייצריים, שהילדים בדרך ואנו אמורים להגיע, אם כמובן לא ניתפס חלילה בידי הגרמנים בעת חציית הגבול. את שהתרחש בשעה שההורים נפרדו ממני, אני לא זוכר. אולם אמי ע"ה, שזכתה לבסוף עם אבי לחצות את הגבול לשווייץ, סיפרה לי על הסצנה הקשה של הפרֵדה, שעה שקלטנו בחושי ילדים קטנים שזהו, אנו מאבדים את הורינו.

דמעות עמדו בעיניה של אמי הצדקת ע"ה, גם ארבעים שנה אחרי אותו יום פרֵדה, כאשר סיפרה על בכיי המר. הזלתי דמעות וטענתי מולם ש"אני אהיה אבוד! כבר לעולם לא תראו אותי יותר!" הלב הקטן שלי פָחד פַחד מוות מן העתיד העלום שנכון לי, ואחותי הקטנה, שהייתה חולה ביום הפרֵדה, עוד הוסיפה על כאבם ועל ייסורי הפרֵדה שלהם מאתנו.
"ככה לא עושים לילדה חולה. ילדה חולה נשארת אצל אימא שלה", בכינו. יום מלבב במיוחד זה לא היה. אבל ככל שלא רצינו לעזוב את ההורים, ככל שבכינו וייללנו, כלום הייתה לנו ברירה? היינו ילדים קטנים! מה יכולנו לעשות?! הגויה באה ולקחה אותנו,

וזהו.

אני לא זוכר כיצד הגענו אל אזור הגבול שבין צרפת לשווייץ. דומני שנסענו ברכבת בחברת האישה הצרפתייה. אני כן זוכר כיצד צעדנו על כביש שבהמשכו הזדקר מחסום, מחסום שלידו ניצב ביתן של עמדת שמירה, ובסמוך אליו התגודדו מספר שוטרים חמושים. הגויה צעדה אתנו לעבר המחסום. לידינו חלפו מספר רוכבי אופניים והשוטרים עצרו אותם.
הללו שלפו מסמך כלשהו מאמתחתם והמחסום נפתח בפניהם.

אני זוכר שהבנתי, ששם, מן העבר השני של המחסום, נמצאת שווייץ שאליה אנחנו חייבים להגיע. גם הבנתי במוחי הקטן, שאנחנו לא יכולים פשוט לחצות את המחסום כמו אותם רוכבי אופניים. ואם אולי דמיינתי שאנו נעבור דרך המחסום, הרי שהשוטר שניצב לפתע מולנו ונשקו דרוך, דרש מאתנו בקול מאיים להתרחק מסביבות המחסום ובכלל להסתלק מן המקום. כנראה קלט מהי כוונתה של הצרפתייה, שמצאה לה מקום לטייל עם ארבעה ילדים קטנים, בדיוק ליד הגבול.

הוא איים בצרפתית: "ֶז'ה וַוהת ִּירֶה!" (אני אפתח באש!) המילים הללו, שהפחידו אותי עד למאוד, חקוקות מאז במעמקי התת מודע שלי. אני גם זוכר שהאישה הצרפתייה השיבה לו בניחותא: "אנחנו סתם מטיילים באזור", ואז הובילה אותנו אל היער שהיה צמוד לכביש.

הז'נדרם הפסיק, למזלנו, להתעניין בנו, ואנו חדרנו אל היער אשר בתוכו עובר הגבול שבין צרפת לשווייץ, בין מדינת הדיכוי והמרדף לארץ החופש והשלווה.

מתי התרחש הרגע שבו היינו לבד בלי המלווה שלנו, אינני זוכר. אני רק זוכר את הפחד הנורא שאפף אותי פתאום. עצי היער היתמרו אל על ונראו גבוהים ביותר. קרני השמש, אם היא בכלל זרחה באותו יום, לא חדרו מבעד לצמרות העצים, כך שפילסנו את דרכנו בחשכה. הלכנו והלכנו והלכנו, ארבעה ילדים קטנים, בינות לעצים שבעיניי היו נראים גבוהים מאוד מאוד. אמנם צעדנו על שביל שכבשו צועדים שפסעו בו לפנינו, אך למרות זאת היינו כתועים, בלי שהיה לנו מושג לאן אנחנו הולכים ומה מחכה לנו בסופו של השביל.

היינו לבד כל כך. לבד (וגם כעת, תוך כתיבה זה שוב תוקף אותי). אולי בכינו, אולי לא. אני זוכר שחלפנו על פני נחל קטן והמשכנו ללכת. כמה זמן? איני יודע. האם שעה? שעתיים? אולי יותר, אולי פחות. איני יודע.

ואז אני זוכר שהגענו לאיזושהי פרשת דרכים קטנה. השביל שצעדנו עליו התפצל לשניים. עמדנו שם ארבעה ילדים קטנים וחיכינו. למה חיכינו? איני יודע. אני סבור שהיה קשה לנו להחליט אם להמשיך בשביל השמאלי או שמא לנטות אל עבר השביל הימני.

העצירה, ההיסוס והתהייה, כפי שהתברר לנו לאחר מכן, היו גורליים… כי לפתע פתאום הופיע מאי שם חייל וקרא לנו בגרמנית: "בואו הנה!" הבטתי כה וכה ופחד מצמית תקף אותי. כששמעתי את השפה הגרמנית, חששתי שאולי החייל העומד מולי הוא חייל גרמני.

הילדים שתחת חסותי שלחו לעברי מבט מבוהל ותוהה. מיד דאגתי להיפטר מן הפתק שהיה טמון בכיסי ובו רשומים היו השמות והכתובות שלמכרינו שבציריך. עד כמה שזכור לי, מזיכרוני הילדותי, בלעתי את הפתק, העלמתי אותו מהכיס, כפי שהדריכו אותי לעשות במקרה של תפיסה בידי הגרמנים.

החייל התקרב אלינו והורה לנו ללכת בעקבותיו. כלום הייתה לנו ברירה? ברכינו פקו, רגלינו כשלו, וכך צעדנו אחריו. לא הרחק עמד רכב צבאי קטן. בלא אומר ודברים הוא דחף אותנו לתוכו והפלגנו בנסיעה. אני זוכר שישבתי מכונס בתוך עצמי אחוז פחדים. הילדים הקטנים הצטנפו לצדי. האם בכיתי? אולי. כמה זמן נסע הרכב? שוב, לא יודע להשיב. לבסוף הגענו לביתן קטן, ומיד כשהוציא אותנו החייל מן הרכב, הוא דחף אותנו אל רצפת הביתן. "תורידו את הראש!" ציווה.

לא הרחק משם, הבחנתי בפטרול גרמני הצועד לו לאטו, והחייל שאסף אותנו לא רצה שהוא יראה אותנו. בזיכרון מעורפל, כמדומני שהוא הסביר למי שהיה בביתן, כנראה קצין, שהוא ראה ילדים הצועדים בשביל השני, היכן שנעצרנו והתלבטנו לאן להמשיך, וזמן קצר לאחר מכן שמע יריות העולות מכיוון השביל… באותו רגע נעתקה נשימתי. או אז בדיוק התברר לי לשמחתי, שאנחנו נתונים בידיו של חייל שווייצרי. אילו הייתי מחליט שנצעד בשביל השני, היינו נופלים היישר לידיהם של הגרמנים.

ושוב אנו נוסעים והפעם מגיעים אל מחנה גדול. האם באמת היה גדול או לא, איני יודע. בעיניי, באותה שעה, הוא היה עצום ממדים. המוני בני אדם הסתובבו בו אנה ואנה, ואיש לא שם לב אלינו, ארבעה ילדים קטנים. החייל שהביא אותנו עמו, הושיב אותנו ליד שולחן כלשהו, שעמד קרוב מאוד למטבח, ונעלם.

הצטנפנו מלאי פחד, שומרים על שקט, לא מעזים לפצות את הפה. לא ידענו לאן נקלענו. איש מן הקהל הרב שהסתובב במרחק מה מאתנו לא חנן אותנו במבט. הכל התעלמו מקיומנו ולא התעניינו בנו. איש לא ניגש לשאול מי אנחנו ומאין באנו. שום כלום.

יש להניח שבשקט בכינו על אבא ועל אימא, אבל פרט טבעי כל כך לא זכור לי. עבר זמן מה. הריחות שיצאו מן המטבח עוררו את בלוטות הרעב שהיה חזק. ואז, לפתע ניגש אלינו חייל שווייצרי (ואולי זה בכלל היה קצין). הוא שאל אותנו בצרפתית מי אנחנו. ענינו לו שבאנו לכאן מצרפת, ואז הוא שאל: "אכלתם?" השבנו בשלילה.

זכור לי כיצד הוא מיד נכנס למטבח, ולא עבר זמן רב עד שקיבלנו, כל אחד מאתנו, צלחת מרק מעלה ניחוחות. צלחת מרק הזכורה אצלי עד היום לטובה. ושוב, יסלחו לי קוראיי, שעם כל 'גאונותי', אני זוכר מעט מאוד מאותו מחנה. אני זוכר שהכניסו אותנו אל צריף ארוך שהיו בו אנשים רבים, מבוגרים עם ילדים. לא היו מיטות בצריף, כי אם קש היה מפוזר על הרצפה ועליו ישנו בלילה. אותנו, הילדים שמקרוב באו, גירשו תושבי הצריף בזעף, עד שמצאנו איזו פינה לשבת בה בקצה הצריף.

לימים למדתי ללמד זכות על האנשים הללו, שלא גילו טיפת רחמים עלינו, ילדים צעירים ובודדים. הם היו בעצמם פליטי חרב כמונו, מרי נפש, שבדיוק באותם הימים גם הם הצליחו להבריח את הגבול.

נשכבנו, ארבעת הילדים הקטנים, באחת מפינות הצריף. תחושת הלבד עדיין שלטה בי, כי היינו זרים ומנוכרים, בלא אח וגואל, בלי לדעת מה מצפה לנו ביום המחרת. ופתאום, אנו בציריך בבית יפה, ואנשים מכובדים עומדים מסביבנו, מחייכים ומדברים אלינו בחביבות.

איך הגענו לכאן? מי הם האנשים החביבים הללו? אין לי מושג ובמשך שנים לא היה לי מושג. באותה שעה עמדנו נבוכים, והנה אחת מהנשים מספרת לנו שמפרידים בינינו. כל אחד מאתנו הולך למשפחה אחרת, המאמצת אותנו. כבר לא נהיה ביחד, ואנחנו לא מכירים את האנשים הללו. מה שהחזיק אותנו קצת בחיים מרגע הבריחה, היה העובדה שהיינו כל
הזמן ביחד. ופתאום שוב עלינו להיות לבד, בעיר זרה, בלי הורים, אצל אנשים שאנו כלל לא מכירים.

המחזות שהתחוללו בבית משפחת וולודרסקי (השם נודע לי לאחר מכן) היו קשים ביותר. אותם אני זוכר. בכיות, הקאות והיאחזות בכיסא, נפילות על הרצפה ודמעות אינסופיות. כבר היינו רגילים להיות ארבעה אחים לצרה ביחד, וההפרדה המתוכננת, הידיעה שכל אחד מאתנו יהיה עוד יותר לבד, יצרה ככל הנראה פאניקה בלבותינו הצעירים. מה גם שלא ידענו
מיהם האנשים הללו העומדים לקחת אותנו. שעה מרה זו באותה דירה, היא גם אירוע החקוק היטב בזיכרון.

שום סצנה לא עזרה לנו כמובן. נפרדנו זה מזה בעל כורחנו.

המשפחה שאימצה אותי, משפחת דניאל ואסתר לווינשטיין הנדיבה, יהי זיכרונם ברוך לעד, השתדלה מאוד להקל מעליי את הסבל. הם לקחו אותי לביתם הנאה, פינקו אותי בכל פינוק אפשרי, אם כי סבלתי לילות רבים מנדודי שינה, וכשחטפתי תנומה הייתי מתעורר בצעקות אימים, וגברת לווינשטיין הנפלאה ניסתה בכל כוחותיה להרגיע אותי, ולא תמיד בהצלחה. כילד התרגלתי לאט לאט, וידעתי שנה עד שנה וחצי של חיים נעימים בבית משפחה אמידה שאהבה אותי.

עד היום, יותר מפעם, אני חושב על השגחה העליונה המיוחדת שסוככה עליי בתקופה שבה הושמדו כמיליון וחצי ילדים יהודים לאחר שנות סבל וייסורים. השאלה למה אני דווקא זכיתי להינצל, מציקה לי למעשה עד היום…

אבל עובדה אחת חס ְרה לי בתיעוד הזה. איך פתאום מצאו אותנו נדיבי הלב של ציריך, אשר שלפו אותנו מן המחנה והעניקו לנו ילדות, שחלק ממנה נשדד מאתנו בעת הנדודים והרדיפות בצרפת? איך נודע להם על קיומנו? את הפתק, עם שמותיהם וכתובותיהם של ידידי ההורים, הרי השמדתי במו פי!

הסוד התגלה לי לאחר שלושים שנה.

כאשר שהיתי בציריך במסגרת מסע הרצאות באירופה, התקשרתי לרבנית רוזנגרטן, אחת משלוש המשפחות שנמנו עם מכרי הורינו, ושאלתי אותה לפשר התעלומה הזאת.

היא סיפרה לי את הסיפור הבא:

הם היו מודעים לכך שהילדים של משפחות גרילק וברונר אמורים להגיע לשווייץ. על כן הרבו לבדוק ברשימות הפליטים שהצליחו להסתנן למדינה זו והשלטונות נהגו לפרסמן. אבל למרבה הצער והדאגה, אנו לא הופענו בהן. בלבם עלתה המחשבה המפחידה, שייתכן שנתפסנו בידי הגרמנים וגורלנו נחרץ.

אולי היינו, חלילה וחס, הילדים הירויים ההם, בשביל השמאלי…

והנה, באחד מימי שישי, כך סיפרה לי הגברת הנכבדה, היא נסעה לבקר חולה המאושפז בבית חולים בלוזאן, אחת מערי שווייץ. כאשר צעדה במסדרון בית החולים, היא הבחינה בפתחו של אחד החדרים בילד קטן המדבר בקול בצרפתית ופונה אל מישהו שנמצא בתוך החדר. תוך כדי שהיא חולפת במסדרון, היא שמעה אותו אומר בצער: "אני לא יודע מה
יהיה. אני לא יודע מתי נכנסת השבת".

גברת רוזנגרטן הבינה שמדובר בילד יהודי, נעצרה ושאלה אותו: "מי אתה?" והילד השיב לה: "מוריס (משה בצרפתית) גרילק".

לרגע עמדה כהלומת רעם והתרגשה ביותר, ומיד צלצלה לציריך בשמחה ובישרה: "מצאנו את הילדים!"

איך הגענו לבית החולים? אחותי חוה שתחי' חלתה במחנה ולא רצתה בשום אופן להתפנות לבית החולים בלעדיי. הטראומה של הבדידות רדפה אותנו, ולכן הנהלת המחנה התרצתה ושלחה אותי עמה לבית החולים. ואני, שנס משמים, 'בדיוק' שמירת שבת הטרידה את מנוחתי, ואף חלקתי בקול רם את דאגתי עם אחותי השוכבת בחדר, העליתי את השאלה בקול רם.

אישה יהודייה מסוימת, והיא דווקא, מזדמנת במקרה (מה?! 'במקרה'?!) ללוזאן ונקלעת למסדרון המחלקה ב ד י ו ק ברגע שאני משמיע את דאגתי הדתית על השבת הקרבה. וכל השאר היסטוריה.

אבל למה באירועים רבים כל כך מתפרצת המועקה הזאת של הבדידות ועולה ממסתרי הנפש? מה יש בה, בתמונת היער העבות, שהיא חוזרת על עצמה? מדוע היא מטרידה אותי ורודפת אחריי? בל נגזים, אין זה כזיכרונות הקשים והמרים של היהודים אשר סבלו בגטאות ובמחנות המוות. אבל בכל זאת, מה הרדיפה הזאת?

ואולי, היא הנותנת. אולי לא רדיפה יש כאן, כי אם גם זה מחסדי הבורא יתברך עליי, שבכל פעם כאשר תמונת היער מרצדת בתודעתי, עליי פשוט לקום להודות לו, על שליווה אותי ביער ושמר עליי שלא ללכת בשביל השמאלי אל מלכודת המוות; על כי החייל השווייצי הורה לנו להרכין את הראש לבל יבחינו בנו הגרמנים שצעדו בסמוך; על שהשווייצים הצילו
ארבעה ילדים יהודים; ועל שהבורא הביא את אחותי לבית חולים ונכפה עליי להיות אתה, כדי שאכריז על השבת בדיוק כאשר הרבנית רוזנגרטן תעבור לידינו.

ואולי, ובגלל זה אני מפרסם את התיעוד הזה, כדי להודות שוב להשגחה העליונה שהיטיבה עמי ומיטיבה עמי ללא הרף.

לא אולי – ודאי!

הסיפור פורסם לראשונה במוסף "מספרי מספרים" של "משפחה".