"אם היה לי מקל הייתי מורה שיכו את המדברים בשעת התפילה"

האיסור החמור לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה ידוע ומפורסם לכל, ורבינו בעל התוספות יום טוב אף חיבר, בעקבות גזירות ת"ח ות"ט, 'מי שברך' מיוחד לשומרים את פיהם ולשונם שלא לדבר בשעת התפילה.

ידוע ומפורסם שכ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצוק"ל, היה מקפיד מאוד שבבית מדרשו ובכל בתי המדרש של חסידיו, ישמרו על שתיקה מוחלטת בשעת התפילה וקריאת התורה, ואף העמיד שומרים מיוחדים שתפקידם היה לגעור בכל מי שהעז לדבר בשעת התפילה, כשהוא מורה להם מפורשות שינהגו ללא משוא פנים, ולא יעלימו עין גם מאנשים נכבדים ונשואי פנים שמדברים בשעת התפילה.
הרבי מלעלוב גם העיד שבקהילתו נהגו להיאבק במחלה הארורה על ידי הימנעות משיחה בשעת התפילה, ואף הורה לכתוב על גבי ארון הקודש שבבית מדרשו את האמרה: "שתיקה יפה בשעת התפילה" – ראשי תיבות 'שיבה' אות לכך שהשתיקה בשעת התפילה היא סגולה בדוקה ומנוסה לאריכות ימים.

באחת הפעמים נזדמן לבית מדרשו שבבני ברק יהודי נכבד שהשתתף בשבת עליה לתורה (אויף-רוף) של חתן מקרובי משפחתו. אותו יהודי שראה את המודעות המזהירות שלא לדבר בשעת התפילה, חשב שמדובר בהמלצה בלבד, ובזמן קריאת התורה, בין גברי לגברי השיח לפי תומו עם היושבים לצדו. ה'שומר' שמינה הרבי העיר לו בעדינות פעם ופעמיים, וכששב האיש לסורו הבהיר לו הממונה במילים נחרצות שאם יראה אותו מדבר פעם אחת נוספת הוא יחזיק בזרועו ויגרור אותו החוצה מבית המדרש תוך השפלה וביזיונות גדולים.

נחרד האורח חרדה גדולה ושתק עד סוף התפילה.

לאחר התפילה ניגש האיש לרבי והעיר על ההתנהגות הלא מקובלת של השומר שפגע בכבודו: "אומנם מבין אני שיש חשיבות רבה לעניין של הימנעות משיחה בטלה בשעת התפילה וקריאת התורה, אבל האם נכון היה לגעור בי בצורה כזאת ולפגוע בכבודי עד כדי כך?".

השיב לו הרבי בחריפות רבה: "אילו היה לי מקל, הייתי נותן אותו לשומר כדי שיכה את המדברים בשעת התפילה".