"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, ב')
הרב משה אהרן שטרן, היה משגיח בישיבת 'קמניץ', ייחוסו היה חשוב ביותר: הוא היה נכדו של הרב יעקב יוסף הרמן (שעליו נכתב הספר 'הכל לאדון הכל'), ואחיינו של הגאון רבי פנחס חיים שיינברג, ראש ישיבת 'תורה אור'.
היו בו פתיחות וחמימות, שמשכו אליו אנשים בעבותות אהבה, וגרמו לכל אחד להרגיש נח במחיצתו. הוא היה אדם נאצל שטוב ליבו קרן מפניו. זכתה ישיבת 'נר יעקב', שגדול זה היה מגיע לדבר בפני תלמידיה, לפחות פעם בשנה.
לאורך השנים התפתחה מסורת, שלפיה היה חוזר המשגיח במהלך השיחה, על סיפורו האישי מידי שנה בשנה.
"המשגיח", הייתי שואל אותו, "האם תספר את הסיפור שלך לבחורים גם השנה?"
הוא תמיד הסכים לחזור על הסיפור. היה זה סיפור מעורר השראה כיצד הוא, בחור אמריקני, הגיע לגור בארץ ישראל וללמד בה תורה.
בצעירותו, היה ר' משה אהרן תלמיד בישיבת 'תורה ודעת'. חלומו היה ללמוד בישיבות הנודעות באירופה. אולם היו אלו שנות מלחמה, ובלתי אפשרי היה להגיע לאירופה. במקום זה חשב הנער לבוא לישיבה בארץ ישראל.
הדבר לא היה פשוט כלל: באותם ימים מי שנסע לארץ ישראל, נשאר לגור בה בדרך כלל עד סוף ימיו. לשם כך היה צורך להגר לארץ, ופירוש הדבר היה להשיג סרטיפיקט מהבריטים. לרוע המזל, מפלגת 'אגודת ישראל' הצליחה להשיג מספר מצומצם מאוד של סרטיפיקטים. נדמה היה שלר' משה אהרן בן השמונה עשרה, אין סיכוי להגיע ארצה.
הבחור הצעיר תיאר את כיסופיו לנסוע לארץ ישראל בפני רבו, הרב שרגא פייבל מנדלוביץ. ורבו הסביר שכל סרטיפיקט עשוי לשמש אדם בודד או משפחה שלמה.
"חבל להשתמש בסרטיפיקט יקר ולבזבזו על אדם אחד בלבד", הסביר הרב, "בעוד שהוא יכול לשמש משפחה שלמה!".
נראה שבכך הסתיים העניין.
לר' משה אהרן היה קשר קרוב עם דודו, הר' חיים פנחס שיינברג, והוא היה מודע להשתוקקות האחיין להגיע לארץ הקודש.
"נו", שאלו ראש ישיבת 'תורה אור' לעתיד, כשנפגשו: "מה קורה עם ארץ ישראל?"
הנער חזר באוזני דודו על טענתו של ר' שרגא פייבל, ואמר כי לא נראה שיזכה לנסוע לארץ בזמן הקרוב.
"זאת אומרת שאתה לא באמת רוצה לנסוע", חרץ ר' חיים פנחס.
"ודאי שאני רוצה לנסוע!", מחה הנער.
"אם באמת היית רוצה לנסוע, היית מזמין דרכון, אורז מזוודה ודואג לכל הסידורים הנחוצים. כך היית מראה להקב"ה שאתה באמת רוצה לנסוע! אבל אתה, כנראה, עדיין לא מוכן לנסיעה באמת. לך להזמין דרכון ולארוז מזוודה- ואז תהיה מוכן לנסיעה!".
"בלי להחמיץ רגע, מילאתי את הוראותיו של דודי", סיפר ר' משה אהרן למאזינים הצעירים כעבור שנים, "תוך זמן קצר היו חפציי ארוזים, ואני הייתי מוכן להפליג לארץ…
ואמנם, ברגע שסיימתי לעשות כדבריו של דודי, קרא לי ר' שרגא פייבל למשרדו ובישר לי שמחר אצא באנייה לארץ ישראל".
"מה קרה?", ביררתי מופתע, "חשבתי שחבל להשתמש בסרטיפיקט לאדם בודד?"
"משפחה אחת הייתה אמורה להשתמש בסרטיפיקט מחר", הסביר הרב, "אבל אחד מבני המשפחה חלה, והמשפחה אינה יכולה להפליג. אם לא נמצא מישהו שייסע במקומם, הסרטיפיקט היקר ילך לאיבוד. אני יודע שרצית לנסוע, ולכן בחרתי בך!".
כשמילותיו הנבואיות של דודו מצטלצלות באוזניו, נפרד הנער מבני משפחתו, נטל את מזוודתו ויצא לניו יורק להפליג ארצה.
זו הייתה האנייה הראשונה, שהפליגה מארצות הברית לפלסטין, עם סיום מלחמת העולם השנייה. היו בה יהודים רבים, רובם לא דתיים.
רב החובל, הורה לצוות המטבח לייחד אגף כשר עבור הבודדים ששמרו על הלכות כשרות. סיפקו להם פירות וירקות בשפע, והיה אפילו שוחט ששחט עבורם עופות. ההפלגה ערכה כשבועיים, כולל עצירות בנמלים שונים לאורך הדרך.
בשעת ערב מאוחרת, ישבו ר' משה אהרן ונוסע נוסף על סיפון האנייה, שקועים בשיחת רעים. לפתע הבחינו השניים, בכמה מלחים שנראו כערבים, פותחים בריקוד מקסים. הם הביטו מרותקים, מהופנטים בריכוז המוחלט של הרוקדים. אולם ההתפעלות הפכה לחרדה כאשר הודיע להם נוסע ישראלי אחר, שריקוד כזה מסמן, בדרך כלל, הכנה לטבח (כנראה מאום לא השתנה מאז)…
ר' משה אהרן וחברו מיהרו לתא רב החובל, כדי להודיעו על סכנת חיים הנשקפת לנוסעים היהודים. רב החובל שמע, והבטיח לעצור את הפוגרום המתוכנן. הוא ניגש לרוקדים ושאל אותם האם יש אמת במה ששמע- האם הם מתכוננים לערוך טבח בנוסעים שלא פשעו?
המלחים לא הכחישו את האשמה, והסבירו את הסיבה למעשה שהם מתכננים: "זו האנייה הראשונה שמפליגה מחופי אמריקה לפלסטין", הם הסבירו, "אם היעד של האנייה הזו הוא נמל חיפה, מוכרח להתבצע על סיפונה טבח, כדי להביע מחאה על כך, שהיהודים מנסים להקים מדינה בארצנו".
"מה אתם מנסים לומר?", שאל רב החובל, שהבין שהם מביעים הסכמה לשאת ולתת.
"אנחנו מתכוונים, שאם נעגון בנמל ערבי- למשל במצרים או בסוריה- נסכים להימנע מהריגת נוסעים יהודים. אבל אם נעגון בפלסטין כפי התוכנית המקורית, נהיה חייבים לקום ולרצוח את היאהוד".
רב החובל חשש ממרד ומטבח, והודיע לנוסעיו שבמקום לעגון בנמל חיפה, תשנה האנייה את מסלולה. היא תעגון בנמל אלכסנדריה, ומשם יוכלו הנוסעים להמשיך אל יעדם ברכבת.
רצתה ההשגחה העליונה, והאנייה עגנה באלכסנדריה בעצם יום השבת. קבוצת היהודים שומרי המצוות הגיעה לרב החובל, והודיעה שבשום אופן לא תוכל לרדת מהאנייה כעת.
"כולם יורדים מהאנייה עכשיו", השיב רב החובל המוטרד, "אתם מוכרחים לרדת מהאנייה כולם!".
הוא לא אבה לשמוע את התנגדותם, וכשראה את סירובם לחלל את השבת, הורה לאנשיו להוריד את מזוודותיהם אל הנמל. הוא קיווה שהחשש לאבד את כל נכסיהם הגשמיים, תפתה אותם לזנוח את מנהגיהם ה'מיושנים' ולרדת מסיפון האנייה.
ר' משה אהרן ושאר הנוסעים הדתיים הפגינו עוז רוח. הם עמדו בניסיון ונשארו על סיפון האנייה, שם התפללו וסעדו את סעודות השבת באחד התאים. במוצאי שבת יצאו מהסתגרותם, ערכו הבדלה והתכוננו לרדת מהאנייה. בשעה שפנו לכבש האנייה, הודיעו להם שרב החובל מבקש לראותם בתאו.
"הפלגתי בכל רחבי העולם", סיפר להם. "פגשתי אנשים מכל מוצא ולאום. אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא, שכאשר הדבר נוגע לארנק, אנשים מוותרים על כל הנוגע לדתם. ראיתי פעם אחר פעם, שאצל כל בני הדתות- הכסף יענה את הכל".
והוא המשיך במסקנתו: "על אף שקיבלתי חיזוקים רבים לתובנה זו, רציתי לראות אם גם אתם, היהודים הדתיים, תתנהגו כך, או שתצייתו לתורה גם במחיר הפסד טובתכם האישית. לכן הוריתי על אנשיי להשליך את מזוודותיכם מהסיפון. הייתי בטוח שתמהרו לרדת בעקבות חפציכם, גם אם שבת היום.
"להפתעתי, לא כך קרה – הצלחתם לעמוד במבחן שבו העמדתי אתכם. נשארתם בתאיכם והתעלמתם מההפסד העצום. אני מוכרח להודות, שהתיאוריה שפיתחתי במשך שנותיי הרבות בים, הופרכה לראשונה. אנשיי שמרו על מזוודותיכם לכל אורך השבת, ודאגו לשלום חפציכם האישיים".
קבוצת היהודים נפרדה מרב החובל לשלום, והוסעה לתחנת הרכבת הקרובה. משם עלו על רכבת שהסיעה אותם ארצה.
מעניין לציין, שאף לסבו של ר' משה אהרן, ר' יעקב יוסף הרמן, אירע מקרה דומה מאוד:
כשהגיע לארץ ישראל ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עגנה האנייה בנמל חיפה רגעים ספורים לפני כניסת השבת. ר' יעקב יוסף ואשתו מיהרו לרדת מהאנייה, אך לא נותר להם זמן לטפל במזוודותיהם. הקצין הבריטי טען, שאם ישאירו את חפציהם במקום, לא יישאר דבר בצאת השבת, אולם ר' יעקב התעלם מאזהרתו, וביקש מפקיד המכס להחתים את דרכונו, ולהרשות לו ללכת מיד.
הפקיד הביט נדהם בנוסע הדתי, שעזב את כל חפציו ויצא כשבידיו רק ספר התורה האישי שלו, ובידי אשתו רק תיק צד. כל אותה שבת היה ר' יעקב יוסף שרוי בהתרוממות רוח, וחזר שוב ושוב על המילים: "כמה פעמים מזדמנת ליהודי אפשרות לוותר על כל אשר לו למען הבוס?" ('הבוס', כך כינה ר' יעקב את ה').
במוצאי שבת שכנע אותם מארחם, רבה הראשי של חיפה, לבקר בנמל ולבדוק שמא נשארו בכל זאת חלק מחפציהם הרבים. כשהגיעו ראו קרן אור בקצה המזח ופנו לעברה.
כשהתקרבו, שמעו קול בעל מבטא בריטי אומר ברוגז: "מי הולך שם?"
"יעקב יוסף הרמן", הזדהה הרב.
"ראביי", אמר הפקיד, "אני שומר על חפציך מאז שיצאת מכאן אתמול בצהריים. הקצין הממונה עליי הבהיר, שאבוי לי אם יחסר פרט אחד מחפציך, אנא קח מיד את חפציך. אני מותש!".
כך קרה לר' יעקב יוסף, וכך קרה לנכדו, ר' משה אהרן שטרן.
ההיסטוריה חוזרת!
בשולי הדברים…
שנים רבות אחר מעשה זה, התחתן אחד מתלמידיי, עם נינתו של ר' חיים פנחס שיינברג. כעבור זמן מה חגג בני הזוג את הולדת בנם הבכור. בברית המילה כובד הרב שיינברג בסנדקאות, ואילו אני כובדתי באמירת הברכות ובקריאת שמו של התינוק.
כשהגיע זמן קריאת השם, לחש האב הטרי באוזניי: "יעקב יוסף". התינוק נקרא על שם חמיו של הרב שיינברג, ר' יעקב יוסף הרמן – האדם הגדול ששלח את ר' חיים פנחס בצעירותו, ללמוד בישיבה בניו הייבן, ואחר כך שלחו אל מעבר לים לישיבת 'מיר' שבפולין.
באותה ברית הרהרתי לעצמי בזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לעמוד בשמחה זו לצד הסבא-רבא של התינוק, ששימש כסנדק, ובזכות העצומה לקרוא לתינוק על שם חמי סבו, כאן בעיר הקודש ירושלים.
כל מי שיבוא במגע עם ילד זה, ייזכר בעברו המופלא של ר' יעקב יוסף, ובדרך שהשפיע בעצמו על דור שלם של נערים, שנעשו בעתיד גדולים בישראל.
אין צורך לומר שהרגע הזה היה מרגש ומרומם במיוחד.
(מתוך הספר 'בהיכלם' הרב יהושע ליף, מאת נחמן סלצר)
1/191