הם טיפסו בריצה את המדרגות שעולות לביתו של גדול הדור, מתנשפים ומרוגשים במיוחד.
מתנשפים – עקב המסכה שחוסמת להם את האף ואת דרכי הנשימה.
ומרוגשים – שכן לאחר מאמצים כבירים הם הצליחו להשיג 'כרטיס כניסה' למירון עבור מרן שליט"א.
זה לא היה פשוט כמו שאתם חושבים, היום בעידן הקורונה, להחזיק ביד כרטיס כניסה למירון זה כמו לזכות בפיס. והם – הצליחו להפוך עולמות, להזיז קירות, ולצאת עם הכרטיס המיוחל ביד.
בטח הרב ישמח מאד, ויעתיר עלינו ברכות רבות, הם מלמלו לעצמם.
אבל זה לא קרה.
הרב קיבל אותם בחיוך, הנהן בראשו קלות, ואמר: קחו את זה בשבילכם…
*
טוב, אתם ודאי מבינים שזה לא מעשה שהיה.
אבל זה בהחלט מעשה שהיה יכול להיות, לא רק אצל הגרי"ש אלישיב או הגר"ח קנייבסקי, סיפור כזה היה יכול לקרות גם בביתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ברחוב הקבלן 45, וגם בבתים של צדיקים ואדמו"רים רבים.
ברור לכם שאותם רבנים, שלא עלו למירון, אינם מזלזלים חלילה במנהג העלייה לציון הקדוש של ר' שמעון במירון, הם בסה"כ ידעו והבינו שר' שמעון ישמח בהם יותר, אם הם ישארו מול הסטנדר וילמדו זוהר, או כל לימוד שהוא.
אז כמובן, מיותר לציין ששורות אלו אינם נכתבות ח"ו כגרם של זלזול באותם מי מגדולי ישראל שכן ראו לנכון לטרוח ולעלות ולהשתטח על קברו של התנא הקדוש זיע״א. אדרבא. אין ספק שרבי שמעון שמח בהם מאד.
אבל, דוקא בשל כך שהשנה רבים נשארו השנה בבתיהם וחשים סוג של עצב ואכזבה, באנו בזה לחזק ולעודד את ליבם, ולחדד בקרב ציבור בני התורה, שהלימוד שלהם בישיבה (=קפסולה למצויינים) או בכולל, בחצרות, בפרדסים או במרפסות – גם בעיני ר' שמעון, היה שווה הרבה יותר מכל אלו שנכנסו עם קשרים וגשרים, ודרכי קיצורים והצליחו לעלות לציון.
*
אם אנחנו עצובים, אפילו טיפה, על כך שלא היינו השנה במירון, הרי שזו הוכחה מוחצת שלא תפסנו ולא למדנו אפילו את השיעור הראשון של רבי שמעון.
הוא ישב במערה 13 שנה, למרות שמן הסתם מאד רצה להיות עם חבריו בבית המדרש. הוא אכל חרובים (ובשבת תמרים – לאחת הגירסאות) ומים, למרות שהציווי ההלכתי מדבר על שלש סעודות מפת-לחם ויין, ועם-כל-זה הוא עדיין מצהיר בזוהר בפה מלא: ״מעולם לא ביטלתי שלש סעודות שבת כהלכתן״. המפרשים שואלים, איך מוציא רשב״י דבר כזה מפיו? והתשובה הכי מקובלת היא: ״חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה – נותנים לו שכר כאילו עשאה״. כלומר, רשב"י אומר, כשהייתי במערה וקיימתי סעודות שבת עם מה שיש לי, אזי זה נחשב כאילו לא ביטלתי אף פעם שלש סעודות כהלכתן.
ולאור האמור, כל מי שרגיל לנסוע למירון מידי שנה, ודאי יכול לומר בפה-מלא: ״מעולם לא ויתרתי ולא פספסתי את העלייה למירון״, למרות שבפועל טכנית הוא לא יצא מביתו בגופו בל״ג בעומר תש״פ.
אם יצאנו אחרי חודשיים מ"בית-הספר של הקורונה", ועדיין ליבנו נחמץ בקרבנו מכך שלא זכינו לעלות להר, זהו סימן שעדיין לא הבנו אפילו את השיעור הראשון שלה: השם רוצה את הלב. לא יותר. תפילה בבית כנסת או במירון, פחות חשובה לו – העיקר שהלב שלנו יהיה מכוון אליו!
*
אלא מה, נראה שאחד הדברים שפשוט 'אכלו' אותנו, זה הקנאה.
פתאום לשמוע על פלוני שכן נכנס, ועל אלמוני שהצליח להשיג אישורים – ושתיהם חברים שלנו מגן הילדים, זה לא בהכרח עושה תחושה טובה. שכן, כמו מאליה צפה ועולה תחושה חמצמצה (או מרירה – כל אחד לפי חוש הטעם שלו…) של: 'מה, כאילו אני סוג ב' או ג', והם סוג א'? למדתי איתם יחד בישיבה-קטנה, ותראה לאיפה הם הגיעו…
הם נכנסים למירון מבלי מפריע, סוחבים לזמר את הרמקולים, וזוכים לראות את המדורה מקרוב ולנגוע בכיפה הכחולה, ואני נשארתי לי בדד בביתי מול נר נשמה זעיר'.
אז זהו, שלא.
שיהיה לך ברור, שאתה בשבתך בביתך או במרפסתך, מול הספר והסטנדר, הגעת הרבה יותר רחוק מהם. מבחינת רשב״י היעד שלך הוא לא לסחוב רמקולים וגם לא לחלק בקבוקי מים או שקיות שוקו לכל מי ש(לא) הגיע לציון. היעד שלך הוא להכנס למערה, ולשקוד בה על התורה למרות כל המפריעים – ואם עמדת בו בהצלחה ובגאון, אז זהו סימן שאתה הולך בדרכו של רבי שמעון.
(פורסם בעיתון 'בקהילה')