פרסומים שיצאו בשמו ושיש בהם נזק רב, לא הטרידו מנוחת נפשו! לא פעם ולא פעמיים קרה הדבר!
מטבע הדברים, כל יראי ה' חפצים להסתופף בצל האילן הגדול. תלמידי חכמים כמהים וחושקים לקיים בעצמם את עניין "שימוש תלמידי חכמים", שהוא המפתח להצלחה בתורה.
יהודים רבים חסו בצילו, ביניהם גם כאלו שלא הצליחו לרדת תדיר לסוף דעתו הגדולה. פעמים רבות אמר דברים ברמיזה, וכתבוהו כלשונו ופרסמוהו בצורה שיש בה להעלות תמיהה בפני כל קורא.
היו דברים שנתפרסמו בשמו וגרמו לו נזק גדול – דברים שלא אמר ולא העלה על דעתו, אלא שמע השומע, לא הבין ופרסם בשם רבינו דברים, שכל אדם שמפרסמים דברים כאלו בשמו יכול להיכנס למצב של סערת הנפש.
אולם אצל רבינו לא היה ניכר הבדל. שום סערת הנפש לא פקדתו, יישוב דעתו לא עזבו אף לרגע אחד. אף שנאלץ לישב ולהתעסק בהכחשות ובהבהרות – ממנוחת נפשו לא זז במאומה.
והכל בגלל הבהירות!
בכל רגע מסתכלים מהו רצון ה' באותו רגע.
אם יצאה טעות מתחת ידי כותב הדברים ופורסמו הדברים ברבים, רצון ה' הוא שיעמוד ויכחיש את הדברים. ואכן, זאת יעשה: יכחיש ויכחיש. אבל סערת הנפש – לשם מה? הלא על זאת לא נצטווה.
זאת ועוד, מנין נובעים כל הרגשות הללו? מאיזה חלק בנפש הם בוקעים? הלא שורשם מהרגשת העצמיות והאנוכיות, והצד השווה שבהם, שאינם רצון ה', לכן אין להם כל מקום במציאות!
פעמים רבות הייתי בא לפניו ומציג לו פרסומים, כביכול, בשמו דברים שלא היו ולא נבראו או שלא הבינם השומע ופרסם כפי הבנתו, פרסומם ברבים בשמו של רבינו הסב נזק רב.
תגובת רבינו היתה חוזרת על עצמה תדיר במצבים כגון אלו: "אם אכחיש את כל אשר נאמר בשמי, אצטרך לעמוד כל היום ולהכחיש, אבלה ימי ושנותיי בהכחשות, אין לי זמן לעסוק בהם!"
ישלים את הקריאה
יום שני בבית המדרש "תפארת בחורים" ספר התורה פתוח, ובעל הקורא קורא.
לפתע עוצר בעל הקורא. טעות ברורה הזדקרה מול עיניו. שקט שרר בבית המדרש, עיני כולם מופנות אליו כמבקשות לברר את פשר העיכוב.
בעל הקורא הסתכל שוב ושוב באותה תיבה, ולא ידע מה לעשות. לכאורה יש כאן טעות מפורשת. אחד מחשובי המתפללים, ניגש אף הוא, הציץ אל תוך ספר התורה, בחן את התיבה פעם ופעמיים, ואף הוא החליט שיש כאן טעות. נמנו וגמרו כולם שהטעות היא "שאלה", ויש לדאוג שרבינו ייגש ויסתכל בספר התורה ויכריע לצהרים מה לעשות.
מטבע הדברים, כשקורה דבר כזה בבית הכנסת, גורם הדבר לאי נוחות בקרב המתפללים ולמתח כלשהו.
ניגשו אל מקומו של רבינו ואמרו לו שישנה "שאלה" בספר תורה ויש להכריע בעניינה.
כאן נתגלה רבינו במנוחת נפשו!
"הלא כבר קראו שלושה פסוקים. אם כך יכול הוא להשלים את כל הקריאה ולומר קדיש", אמר רבינו.
וכך היה. המשיך בעל הקורא בקריאתו, אמר קדיש, ורק לאחר נמכן ניגש רבינו להסתכל בספר התורה כדי להורות ולפסוק כדת תורה.
צא ולמד מנוחת הנפש מהי!
העולם כולו שייך לתורה, ושום בעיה אין בכוחה להפוך את העולם!
בכל פעם שהגעתי להסתופף במחיצתו, חשתי מין ענן של שלווה שיורד תדיר על המקום, עד שנראה שהעולם שרוי בטוב ובנעימים, הבעיות נמוגו מאליהן, הטרדות שבעולם קיבלו את מקומן ואת ההתייחסות הראויה להן – אך בעיקר העיקרים, שהוא לימוד התורה בהתמדה, לא נגעו. והלא אם אפשר לשבת וללמוד תורה – מה חסר? איזו בעיה קיימת כאן?
לפעמים העולם סוער וגועש, אם בזמן סכנת מלחמה, אם בזמני פרעות הערביים שבהן היו יהודים נהרגים ר"ל בכל יום; אם בזמנים שהשלטון החילוני התעורר מרבצו והחל לגזור גזירות ולהצר את צעדיהם של לומדי תורה; זה נפטר, אחר התמוטט; במשפחה פולנית קרה כך וכך; משפחה אלמונית נקלעה למצוקה קשה.
סבור הייתי, כי כשאבוא לביתו של מנהיג עולם התורה אמצא את העולם הפוך. במציאות, הייתי מגיע, ועד מהרה הייתי נרגע כליל. הייתי רואה את רבינו ואת השלווה הנסוכה על פניו, שרוי באטמוספרה אחרת לגמרי, במחיצתו שולטת חדוות התורה במלוא עוזה. מבחינתו כל רגע שאפשר ללמוד – כולו רווח, הן בעולם הזה והן לעולם הבא. אם יש בעיה מנסים לפתור אותה, עושים את מה שניתן לעשות, ומה שלא שייך לעשות – אינו מוטל עלינו. אם כן, צריך לחזור וללמוד ולהקדיש כל רגע ללימוד התורה.
במחיצתו קיבלתי הסתכלות אחרת על העולם ועל צרור בעיותיו וטרדותיו. במחיצתו למדתי מנוחת הנפש מהי, ועד כמה היא מיסודות ההתמדה בתורה ויסוד החיים בכלל.
גדר ביטול תורה
תלמיד רבינו מספר: באותו יום נדמה היה לי כי עמדתי על גודל מידותיו של רבינו. בחדא מחתא, מתוך מילים מספר למדתי שיעור מאלף בכמה וכמה מיסודות התורה.
היה זה כאשר ניסיתי לעמוד על הגדר המדויק של "ביטול תורה", חפצתי לשמוע ממנו אחת ולתמיד את הגבול הברור שהציבה התורה הקדושה בציווי "ודיברת בם".
הלא התירו לכל אדם לשוחח מעט במשך היום כדי לפקח דעתו. מהו, אם כן, השיעור המדויק של השיחה שהותרה לו לאדם והיכן נכנס לגדר "ודיברת בם ולא בדברים בטלים". לא זכיתי לשמוע מרבינו תשובה ברורה. ככל שניסתי, התחמק רבינו באמצעים שונים מלהגדיר גבול ברור.
היה זה בשנת תשנ"ט. ראש מפלגה חילונית שחפץ להיות ראש ממשלה, החליט לעשות זאת על גבם של שומרי התורה והמצוות, והבטיח כי ביום שייבחר ידאג לגייס את בחורי הישיבות לצבא ר"ל. שלטי חוצות באותם ימים, המכילים את קריאתו לגיוס, התנוססו על כל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן. דאגה רבה שררה בקרב בני היהדות הנאמנה.
ימים ספורים לאחר אותו יום בו ניסיתי לברר אצל רבינו את הגבול המדויק לביטול תורה. התלוויתי אל רבינו ואמרתי לו: "הציבור מודאג ממה שיקרה, אותו אדם מבטיח שיגייס את כל בחורי הישיבות לצבא, בני היהדות הנאמנה חוששים שיבצע את זממו".
כאן מצא רבינו מקום לגבות את חובו. פתח ואמר: "לפני מספר ימים שאלת מהו הגדר המדויק של 'ביטול תורה'. הרי לך תשובה: מי שמודאג מנסיונותיו של אותו אחד ומשוחח אודות זה, שיחה זו היא ודאי בגדר 'ביטול תורה', שהרי אין בה שום תועלת, וכי אתה מנהל את העולם? וכי מישהו ישמע את דעתך? מדוע אתה מודאג? וכי מסוגל אתה לשנות משהו? שיחה כזו שייכת ליושבי קרנות!"
באותו יום למדתי הימנו פרק מאלף במידת "מנוחת הנפש". האדם צריך לעשות את המוטל עליו בזה הרגע, מבלי לדאוג דאגות שאינו שייכות לו. אם אינו יכול להועיל, אינו אמור להתעסק בעניינים שדאגתו לא תועיל ולא כלום.
(מתוך 'גדולה שמושה')