בשנת תרצ"ו נסע פעם החסיד רבי משה זילבערמאן ז"ל על רכבת, ותוך כדי הנסיעה הבחין ביהודי קל דעת שלדאבון לב סר מדרך ה', היושב באותו קרון, שהתנהג באופן המנוגד לדרכי התורה והיראה.
ניגש ר' משה אל היהודי הפוחז ואמר לו: "אינני יודע איך אתה מתנהג בביתך ואיני נכנס לכך, אך דע לך, שכאשר מתנהג אתה בצורה כזו בגלוי לעין כל על הרכבת, לנגד עיניהם של הנכרים שונאי ישראל, יש בכך משום חילול שם שמים באופן נורא!". וכך הוסיף להפציר בו שינהג כפי שמתאים ליהודי שומר תורה. ברם, לרוב קלות דעתו של פוחז זה, לא שת ליבו לדברים הנוקבים שהשמיע ר' משה באוזניו, כשהוא אף מלעיג עליו ואומר: "מי שמך לאיש לומר לי מה אעשה ואיך אפעל…".
בצר לו הסב ר' משה פניו וחזר למקום מושבו בצער. או אז פתחה זוגתו של הפוחז את פיה ואמרה: "הרי צודק האיש בדבריו שכיהודים אנו צריכים להקפיד במידת-מה על שמירת המצוות ולהתנהג יותר על פי דרכי היהדות!" הדברים שהשמיעה זוגתו החלו לחלחל טיפין טיפין לתוככי לבו, עד שבמשך הזמן החל לשנות את אורחותיו ולהתחזק בשמירת התורה והמצוות.
כעבור כשנה, בלכתו ברחובה של העיר הבחין לפתע ר' משה ביהודי הלז, כשהוא נוכח לראות שהאיש התחיל לחזור בתשובה וכי התנהגותו הולמת יותר. הוא ניגש אליו וברכו לשלום. כשהבין האיש מי הוא זה שדורש בשלומו, מיהר מיד לבקש את סליחתו על שפגע בו והלעיג על דבריו בעת נסיעתם ברכבת.
לאחר מכן הוסיף הבעל-תשובה הטרי ואמר: "למרות שאתה רואה שלבי נהפך בקרבי, אל תדמה בנפשך שההתעוררות שאחזה בי היא בעקבות דבריך… דע לך, שההתעוררות באה מכוחו של אותו זקן וקדוש כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע, שהוא חזה מראש את שיארע עמי, והוא כבר נתן את דברתו שבסופו של דבר לא אלך לאיבוד!".
וכאן פתח האיש וסיפר את שאירע עמו בשנים מקדם, בימי ילדותו, כאשר אביו לקחו עמו כאשר נסע לראצפערט להסתופף בצל קדשו של מרן מהרי"ד זי"ע באחת השבתות. הסדר היה באותה תקופה, שכאשר חילק 'ראש החברה' את ה'בילקעס' [לחמניות] לקהל לפני סעודה שלישית, היה נותן לאברכים בילקע שלימה, ואילו לילדים היה נותן רק חצי בילקע, וזאת בעקבות המחסור והדלות ששררו אז.
"אולם" – סיפר היהודי – "כאשר הגיע תורי ו'ראש החברה' נתן לי חצי בילקע, התעקשתי משום-מה שהוא מוכרח לתת לי בילקע שלימה. ואף אבי התייצב לימיני וניסה לשכנע את ראש החברה לתת לי בילקע שלימה, אך ראש החבר'ה עמד על שלו ואמר שילד מקבל אך ורק חצי ולא גרגר יותר! אך גם אני המשכתי להתעקש ודרשתי לקבל בילקע שלימה, עד שכתוצאה מכך נעשה במקום רעש, שהגיע עד לחדרו של מרן זי"ע, ששלחת את הגבאי לברר על מה קמה המהומה.
כאשר חזר הגבאי לחדר קדשו וסיפר מה אירע, נענה מרן ואמר: "אמור נא ל'ראש החברה' שיתן לילד בילקע שלימה". ואז הוסיף מרן ואמר שני משפטים פלאיים, שלא הובנו בשעת מעשה. וכה היו אמרי קדשו: "מיינ'ס א בילקע גייט נישט לאיבוד! א בעלזער בילקע גייט נישט לאיבוד!" [=חלה שלי אינה הולכת לאיבוד, חלה בעלזאית אינה הולכת לאיבוד!].
סיים היהודי הבעל-תשובה ואמר: "דיבורים קדושים אלו שהשמיע מרן אודותי בילדותי, התעוררו עתה בקרבי והדהדו באוזני, והם שגרמו לי לשוב אל כור מחצבתי בתשובה שלימה, שלא אלך לאיבוד חלילה!"
(ספר 'מועדי קדשך' מפי בעל המעשה, הובא בגיליון 'עולם של תשובה')