"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" (בראשית י"ח, ה') פרשת וירא
נוהג היה מרנא החפץ חיים להקפיד על ארוחות מסודרות, ואף היה מעורר על כך את תלמידיו ואת שומעי לקחו שייזהרו לאכול מזון בריא ומזין כדי שיהיה להם כח לעבודת ה'.
באחת הפעמים פגש רבינו את אחד מגדולי הדור, אשר שמע עליו כי נוהג הוא לסגף את עצמו ולמנוע מעצמו אכילה כדי שביעה. העיר לו רבינו על כך במתק לשונו, וציין "אלמלי הייתי מקפיד לאכול לשובע ולבריאות, הייתי נופל מעולף בצאתי לרחובה של עיר, מחמת ביזוי כבוד שמים המתחלל בראש חוצות. צריך הרבה כח כדי לעבוד את ה' למרות כל מה שקורה בחוץ".
פעם אחרת הפציר רבינו באחד מגדולי ראשי הישיבות בדורו, שיזנח את המנהג להימנע מאכילה כראוי: "עומדים אנו בימים שלפני עיקבתא דמשיחא", אמר לו רבינו, "זמנים לא פשוטים עומדים להגיע ומלחמה גדולה עוד תתנהל בעולם. עליכם להקפיד על מזון בריא, כי אתם צפויים להיות אחד מהגנרלים החשובים במלחמה הזאת".
רבינו זיע"א, שכידוע היה 'חד בדרא' לא רק בגאונות, הלכה ומוסר, אלא גם ב'בין אדם לחברו', נוהג היה לשבח בפה מלא כל תבשיל או דבר מאכל שהוגש לפניו. לאחר שטעם מהתבשיל היה פונה לרבנית ומהלל אותו באוזניה, כשהוא אינו חוסך בפרטים ומדבר על רמת המליחות המדויקת, הבישול המושלם והתיבול המוצלח.
לאחר שסיים להחמיא על הבישולים, היה רבינו עוצר לזמן מה ופונה לשורר זמירות או לשוחח מעט בדברי תורה, ורק לאחר מכן שב לאכול את התבשיל שקודם לכן שיבח אותו כל כך. ולפי דרכם למדו תלמידיו שהיה רבינו חושש שלאחר ששיבח את המאכלים אולי התעוררה אצלו אפס קצה של תאוות האכילה, ולגודל פרישותו מענייני העולם הזה, היה פונה לעסוק בעניינים אחרים לפני ששב לעבודת האכילה לשם שמים.