זאב הלפרט
השנה: תשכ"ח. העיר: סיגעט אשר בצפון רומניה. האורח: הרה"ק רבי דוד משה האדמו"ר מקרעטשניף זי"ע. המטרה והיעד: השתטחות על קברי אבות.
היה זה במהלך אחד ממסעותיו של הרבי מקרעטשניף זי"ע על קברי אבותיו שברומניה, כשנה טרם עלה בסערה השמיימה בחטף ובאופן פתאומי, למגינת ליבם של עם ישראל בני עדתו וצאן מרעיתו.
לאותו מסע התלווה גם בנו הגדול של הרבי, הלא הוא כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף שליט"א, שהיה אז אברך צעיר למים. עם פרישת אביו לחדרו, פנה אליו אחד המלווים מזקני בני החבורה, שערש הולדתו היה גם כן בעיירה זו, והציע לו לצאת ולסייר בין משעולי העיר, שעד לפני כשני עשורים ומחצה, הייתה משופעת בצדיקי עולם ומצוקי ארץ, ספרים וסופרים, חצרות אדמו"רים ורבנים, כדי לתאר בפניו מקרוב את החיים היהודיים, המלאים והסואנים שהיו ואינם עוד.
האדמו"ר נעתר להצעה. מה יכול להיות פסול במסע אל העבר, להרגיש מקרוב את משק כנפי ההיסטוריה המקומית, שנטוותה בחלקה בידי אבות המשפחה? מה רע ב'למשש את הדופק' של החצרות התוססות שחדל לפעום?
ונהרו אליו כל הגויים
בתוך הסיור המרגש במבואות חצר זקנו הרבי מקרעטשניף הי"ד, ובשביליה של העיר בעלת המימד ההיסטורי, שבו המבוגר ובן לוויתו – האברך הצעיר – אל בית האכסניה. על פניהם ניכרה היטב ההתרגשות מהמסע הרגלי שעשו במנהרת הזמן, אותו חוו זה עתה. אלא שכאן ציפתה להם הפתעה קטנה.
הרבי זצ"ל ניצב על מפתן הבית בפנים מכורכמות, דרוך וממתין כמי שציפה לבואם.
הרבי, שידע היטב מאין הגיעו, למרות שלא היה שותף לתכנית מראש, פנה אל בנו ותהה באכזבה בלתי נסתרת: "היכן היית ולהיכן נעלמת? היה עליך לעדכנני, בטרם החלטת להיענות להצעה שהניח בפניך פלוני, להתלוות אליו אל מסע השורשים".
"וי אזוי וועלסטו וויסן ווי מ'גזעגענט א גוי?" ("איך תדע להתייחס לגוי כשיבוא לקבלת קהל אצלך?"), הקשה הרבי, והפנה תמיהתו לעבר בנו, שעתיד בעוד כשנה לרשת את שרביט ההנהגה ולמלא את מקומו, בבחינת 'ניבא ולא ידע מה ניבא'. מסתבר שבפרק הזמן האמור שבו נעדר מהבית, התדפקו פתאום מספר שכנים גויים מבאי הסביבה, ששמע הגעת 'בנו של הרבינער הרה"ק רבי אליעזר וואלף הי"ד' הגיע לאזניהם, ובקשו רשות להיכנס אל הקודש פנימה על מנת ליטול ממנו את ברכתו.
זו היתה, אפוא, פשר ה'גערה'. הרבי זצ"ל, רצה שבנו יהיה נוכח בעת 'קבלת הקהל' הזו, למרות אופייה המיוחד, כדי שבבוא היום ידע כיצד יש להתייחס לשאינם בני ברית, המבקשים ברכה מפיו של 'רבינער'…
את הסיפור המיוחד הזה, סיפר כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף שליט"א לפני שבועות אחדים, עת הסב במשרדו המפואר של אלי פינסקי, איש עסקים ישראלי ממוצא רוסי, בקומה ה-37 של אחד מגורדי השחקים אשר בקייב, המהווים חלק בלתי נפרד מגופה האופייני של הבירה, והעיר הגדולה ביותר של אוקראינה.
אלי האזין לדברים בקשב רב ובהתרגשות רבה. בזווית עינו נקוותה דמעה. הוא עמד נפעם, לנוכח המסר המטלטל אליו התוודע זה עתה: לעולם אל תפגין זלזול אף כמלוא נימה, כלפי אדם המתדפק על דלתך ומבקש את עזרתך! להיפך, קבל את פניו בעין יפה וברוחב לב, גם אם מדובר ב…גוי!
מה מביא את האדמו"ר למשרדו של איל ההון? על מה נסובה השיחה בין המארח לאורחו הרם? ואיזו תגלית מפתיעה נחשפה במהלך הביקור, שתחילתה עגום וסופה מרנין את הלב?
תחילתו של הסיפור הוא בתום מלחמת העולם השניה, כאשר המפלגה הקומוניסטית החלה לבנות את כוחה מחדש ברחבי ברית המועצות. האנטישמיות העממית צפה ועלתה על פני השטח, ולמשך זמן מה אף הפכה למדיניות רשמית. את המצב הרגיש הזה, ניצלו פורעים ערלים, שנהגו לפשוט על שכונת היהודים ולבזוז מכל הבא ליד, כאשר לרוב השתדלו שלא לפסוח על בתי הכנסת, חוללו בהם שמות והותירו מאחוריהם חורבן והרס רב. הפרק האחרון בעלילה שבהמשך נרחיב עליה, הגיע לסיומו רק לפני שבועות אחדים. אך בל נקדים את המאוחר…
לפני שנמשיך, עלינו לשרטט מעט רקע, ולשם כך לחזור כמה שנים אחורנית.
הכל החל לפני שנים אחדות, כאשר איש עסקים בשם 'אלי' התגורר באחת משכונות היוקרה של תל אביב, והחל, למעשה, לרכז את מרבית עסקיו בארץ הולדתו – אוקראינה.
איש בער לא ידע
יובהר, כי אלי עצמו גדל בבית שהיה מנותק לחלוטין מכל זיק של 'יידישקייט' ומסורת ישראל. הילדות שלו הייתה שזורה במוטיבים ומאפיינים רוסיים מובהקים, וזולת העובדה שזהותם יהודית, זהות אותה לא טרחה המשפחה להסתיר, לא הייתה לכך שום משמעות נוספת. עד להתרחשות המדוברת, עולם המושגים הרוחניים של אלי היה מנוער לחלוטין. כך למשל, מעולם לא שמע שיש חפץ קדוש שנקרא 'ספר תורה'…
אלי גדל לתפארת משפחתו, והפך לאדם משכיל ומלומד. בהמשך, שלח ידו בעסקים שונים, צבר מוניטין רב ואט אט התרחב מעגל עסקיו ברחבי העולם. מעמדו הכלכלי, לצד פקחותו וחינניותו, פתחו בפניו דלתות רבות, בהן של גורמי ממשל ובעלי תפקידים בכירים במדינות השונות, בהן הוא מרבה לבקר מתוקף עסקיו.
באחד הימים, בתחילתו של עוד יום עבודה שגרתי, בעודו יושב במשרדו, זמזם המכשיר הסלולארי שלו. על הצג התנוסס שמו של אלכס ברדקוב. אלכס, הנו איש עסקים אוקראיני אף הוא, שהיכרותו עם אלי החלה זמן מה קודם לכן, במסגרת התקשרותו עם אחת מחברות הסחר והיבוא שתחת ניהולו. אלכס נזקק לסיוע כלשהו אל מול שלטונות המס, ופנה לאלי מיודענו, שהנו, כאמור, בעל קשרים ענפים ונחשב לבעל השפעה במקומות הנכונים, לצורך בקשת ייעוץ ועזרה.
אלי האזין לדבריו בקשב רב, הבין את הבעיה הבירוקרטית אליה נקלע אלכס, הבטיח לבדוק את הנושא מקרוב ולעדכן בהמשך. עם סיום השיחה, כאשר ביקש אלכס לברר את סך העמלה, אותה ידרוש מר אלי בתמורה להסדרת הענין, הופתע לשמוע את אלי ממלמל בשקט "עזוב, יהיה בסדר. לא הכל זה כסף".
חלפו מספר ימים, אלי בדק את הנושא מקרוב, והצליח להסדיר את הענין על הצד הטוב ביותר. הוא מיהר להרים טלפון לאלכס ולבשר לו כי בקשתו נענתה, וכי הנושאים הבירוקטריים הוסדרו לאלתר. אלכס המופתע והמאושר, ביקש להודות למר אלי על ההתגייסות המהירה והלא שגרתית לצד עסקיו, ושוב ביקש לדעת את גובה העמלה שעליו להפריש לטובת המבצע. אלא שאלי התחמק שוב מהרעיון לגבות תשלום עבור 'טובה' המוענקת ל'חבר'.
חלפו להם שבועות אחדים. באחד הימים נשמע זמזום הפעמון הצמוד לדלת הראשית של האגף, בו שוכנים משרדיו של אלי. הבוס הופתע לגלות את אלכס, עומד נרגש ואפוף מבוכה על מפתן החדר, כששקית אדומה וגדולת ממדים בידיו. לאחר לחיצת יד נימוסית פנה אלכס לאלי, והציג את התשורה שהביא:
"סירבת בכל תוקף לגבות ממני תשלום, עבור העזרה הרבה והסיוע הרב שהענקת לי", פתח אלכס בנאום קצר ומרגש, "אין לך מושג מה עשית בשבילי! הצלחת להציל את העסק שלי, שבניתי במשך שנים בעשר אצבעותיי – ממכת מוות. עבורך אולי הסתכם הסיוע בשיחת טלפון שגרתית, אבל עבורי, מדובר בצעד כזה, כאילו הענקת לי עולם ומלואו".
"החלטתי", המשיך אלכס, "לגמול לך על טובתך בדרך אחרת, מקורית ויצירתית יותר".
תורת הסוד
"זכורני כי באחת משיחותינו, לא הסתרת את עובדת היותך יהודי. כעת אני רוצה לומר לך משהו. לפני זמן מה הלך לעולמו אבי, שהיה סנדלר במקצועו. בחיפוש שערכנו בני המשפחה ב'אוצרות' שבמרתף הבית, שם תיקן את הנעלים שנמסרו לו, מצאתי את התכולה הנמצאת בשקית זו. אין לי מושג במה מדובר, למעט העובדה שמדובר בחבילת ניירות עבה ומגולגלת… אבי מעולם לא חלק עמנו את סודו. עד כמה שהצלחתי להעלות בחכתי מפיה של אמי, הרי שמדובר בתכולה המיועדת להוות נכס חשוב עבור יהודים. אנא, קח ממני את החבילה וכך לפחות ארגיש, כי אני את שלי עשיתי…".
אלי העלה חיוך רחב ומנומס על שפתיו, הושיט את ידו לעבר אלכס ולאחר מספר מילות הערכה ותודה, לחץ את ידו בחוזקה כמי שאומר 'עשינו עסק'… נטל את 'השקית האדומה' והניחה על שולחנו. משפנה אלכס לדרכו והדלת נטרקה אחריו, פתח את החבילה וביקש לעמוד על טיבה. כפי שכבר הזכרנו, עולם המושגים של אלי באותו הזמן, היה רחוק מאד מכדי להבין ולהעריך את הערך המוסף של ה'מתנה הייחודית' שהתגלגלה לידו זה עתה. היה זה ספר תורה עתיק שלא כל יריעותיו השתמרו, אך החלק הארי שבו הצליח איכשהו לשרוד את המאורעות הבלתי ידועים שעברו אליו, ולהתגלגל לידיו של הסנדלר שבינתיים נפח את נשמתו.
אלי הביט ביריעות המשתפלות על שולחנו אילך ואילך, המשפט המהדהד של אלכס כי "מדובר במוצג העשוי להוות נכס עבור יהודים", ניקר במוחו. מצחו של מיודענו נחרש קמטים, הוא ניסה להפעיל את זכרונו, בניסיון לשחזר אירועים וטקסים דתיים בהם נטל חלק במרוצת חייו, שמא אי פעם נתקל בפריט זהה, אך לשווא. אפילו בר מצוה לא חגגו לו הוריו, ומעולם לא זכה לעלות בחייו לתורה.
מיודענו נואש… הוא הניח את השקית על אחת הכורסאות בחדר הישיבות, בתקווה שיבוא היום ויצליח לפענח את פשר החפץ ה'מוזר' הזה… כך, שכב לו ספר התורה כאבן שאין לה הופכין, זרוק ועזוב בביזיון רב, חודשים ארוכים, מחכה לגואל אלמוני…
זה לא סת"ם פריט…
הגאולה הגיעה, עם ביקורו של האדמו"ר מקרעטשניף בשערי המשרד לפני שבועות אחדים.
היה זה במהלך מסעו של האדמו"ר לעייר בישטינא שבאוקראינה, אליה שם פעמיו על מנת לפקוד את ציונו של ראש השושלת, הלא הוא הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זצוק"ל, שיום ההילולא שלו חל ביום א' דסוכות.
בין האדמו"ר ובין אלי – מיודענו, שוררת היכרות מזו תקופה. בהמלצתו של מכר משותף, החל אלי לפקוד בשנים האחרונות את מעונו של האדמו"ר ברחובות, בכל עת שהוא מבקר בארץ ישראל. אלי נשבה בקסמו של האדמו"ר, ובעקבות כך אף נפתח בפניו צוהר לעולם היהודי האמיתי. בהמשך, אף החל להניח תפילין וסיגל לעצמו שיעורי תורה קבועים, באמצעות אחד האברכים בחסידות שהאדמו"ר העמיד לרשותו.
אלי הביע את משאלתו ורצונו העז בפני הגבאי של האדמו"ר, כי בהזדמנות הראשונה שתקרה והרבי ישהה באוקראינה, יטרח ויגיע לקבוע מזוזה בדלת הכניסה הראשית של משרדיו שבקייב. אלי הדגיש שהדבר מאד חשוב לו, שכן בזכותו של האדמו"ר נוצקה משמעות חדשה לחייו, וכי קביעת המזוזה תעניק לו דחף נוסף ומשמעותי בדרכו אל היהדות.
כבר אמרו חז"ל "הבא ליטהר מסייעין אותו"… בעקבות ביקורו האחרון של האדמו"ר בבישטינא, כדי להעתיר על ציון זקנו הקדוש בעד הכלל והפרט, פעל אלי וארגן את הלוגיסטיקה הנדרשת, כדי לאפשר לאדמו"ר לעשות את הדרך הארוכה מבישטינא לקייב במינימום זמן, כדי לחסוך את תנאי הדרך הקשים באזורים הכפריים הפרימיטיביים, שבהם היה אמור לחלוף בדרכו מבישטינא למחזור חפצו – קייב.
ואכן בתום בדיקת האפשרויות סוכם, כי כאשר יעשה האדמו"ר את דרכו לנמל התעופה בקייב, בטרם שובו ארצה, יסור האדמו"ר למשרדיו של אלי, ויממש את שאיפתו לקבוע שם מזוזה.
התרגשותו של אלי לא ידעה גבול, עת חלומו הגדול התגשם והאדמו"ר פסע פנימה. האדמו"ר צעד אל תוך אולם הישיבות, בו שהו מספר חברים וידידים של אלי, שדאג שגם הם יתרשמו מדמותו של 'הרב' מישראל, עליו הוא כה מרבה לדבר.
לאחר טקס קביעת המזוזות המרגש, לחיצות הידיים והברכות הרבות שהוערפו על ראשו, ביקש אלי לנצל את ההזדמנות, כדי לשוחח ולהיוועץ עם הרבי ביחידות בענין כל שהוא שהתעורר בעסקיו.
במהלך הפגישה בחדר הישיבות, הצביע אלי על 'השקית האדומה' שהייתה מונחת על הכורסה במרכז החדר, וסיפר באדישות רוסית טיפוסית, כיצד התגלגלה לידיו על ידי העמית הגוי, עמו הוא נמצא בקשרי עבודה. "חבר שלי אמר לי כי מדובר ב'משהו חשוב של יהודים…'". חשוב לציין, כי למרות הצעדים המדודים שאלי עשה עד כה אל היהדות, טרם יצא לו להגיע לבית כנסת ולצפות במו עיניו בספר תורה. הנחת התפילין שעליה התחייב, התקיימה לרוב בביתו או במשרדו. אז עד כה היה לנו 'תפילין', כעת קיבלנו גם 'מזוזה', ועתה הגיעה העת ל'ספר תורה'…
לבו של האדמו"ר החסיר פעימה, ואלי שהבחין בדריכות שאפפה אותו, מיהר לרוקן את ה'שקית האדומה' מתכולתה. גווילי ספר תורה שהיו כרוכים רק בצדם האחד ב'עץ חיים', התגלו כשהם נתונים במצב מזעזע ומשפיל. מדובר היה בספר תורה, שכל מה שנותר ממנו הוא מתחילת 'בראשית' ועד לאמצע פרשת 'מצורע', כאשר 'עץ החיים' על תחילת הספר נותר בשלמותו.
למותר לציין את הכאב הרב שתקף את האדמו"ר, עת נחשף בפניו המראה הזה. ליבו נחמץ על מצבו של ספר התורה שגורלו לא שפר עליו ככל הנראה. ספר התורה נפתח ונפרש על השולחן במרכז החדר. האדמו"ר התבונן בכובד ראש בהקדשה שנחרטה על ה'עץ חיים', שהסגירה את מקורו של הספר הקדוש.
"ספר תורה עשו ותקנו והכשירו אותה לקרות בה, החבורה סוכת שלום ד'קייב"
אלו המילים שנותרו חקוקות על לוח העץ של ספר התורה, ששרד את מאורעות השואה והיה לגלעד אילם, מתוך קהילה שטרם ברור מה עלה בגורלה. ספר התורה הצליח איכשהו גם לשרוד את התנאים המחפירים בסנדלרייה רווית הטחב והעובש…
האדמו"ר ומשמשיו הבינו כי "מה' מצעדי גבר כוננו", וכי לא לחינם סיבבה יד ההשגחה העליונה את הגעתם אל המקום בו הם שוהים כרגע… הפמליה החלה על אתר, לדרוש אחר עסקנים ויהודים בסביבה בניסיון להתחקות אחר עקבותיה של 'קהילת סוכת שלום', ולהשיב את הספר לבעליו המקוריים.
צדו צעדינו מלכת
בירור נוסף שערך אלי במקביל אל מול אותו מכר גוי, שהמציא לידיו את ספר התורה, העלה נתון מצמרר ומחריד. מתברר, כי אביו הסנדלר רכש את גווילי הקלף העשויים עור, כידוע, מאדם כלשהו, ומהם נהג לייצר נעליים לקהל לקוחותיו—-
דוק של עצבות ניבט בעיני הצופים, שהתגודדו סביב ספר התורה המיותם.
"מי יודע", הרהר בקול נוגה אחד מחברי הפמליה, "כמה שקצים התהלכו להם להנאתם ברחובותיה של העיר קייב, כאשר שם אלוקים נרמס בראש כל חוצות". ההלם היה רב. הנוכחים בחדר הגיבו בקול דממה דקה להשערה מסמרת השיער.
"הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", פנה האדמו"ר לאלי, שעמד נוכח במקום 'כמחותן ראשי' תוך שעיניו מצועפות מההתרגשות… "בזכות הלב היהודי החם בו ניחנת, זכית ויד ההשגחה סיבבה להציל באמצעותך יקר מזולל", המשיך האדמו"ר, ואז פתח בסיפור המרגש שהתרחש בצל אביו הקדוש זצ"ל, אותו תיארנו בראשית הכתבה.
המסר היה ברור. כשיהודי עושה טובה לזולת, גם אם הלה הוא גוי, הרי בסופו של דבר עלול לצאת מכך דבר חיובי ואולי גם משהו גדול ואין לדעת, עד כמה… כעת, הגיעה השעה למצוא את הבעלים של הספר.
מי היא אותה 'חבורת סוכת שלום ד'קייב'? כמה משפחות מנתה, מי כיהן כרבה של הקהילה ומה היתה טיבה? ובעיקר מה קורה עמה כיום?
השבת אבדה
ובכן, לאחר מאמצים כבירים, התגלה באחד מפרבריה של קייב בית כנסת, הנושא את השם "סוכת שלום". ככל הנראה, מדובר באותו בית כנסת שממנו נלקח ספר התורה. המקום פעיל בעיקר בשבתות וימי חג, כאשר מתקבצים להם יחדיו מספר יהודים בסביבה, בעיקר מקרב הדור הצעיר ודור הביניים.
ככל שניסינו, לא עלה בידינו לברר פרטים על קהילת 'סוכת שלום' של העבר. גם המתפללים המקומיים, הם ככל הנראה חדשים, יחסית, במקום, ואינם בקיאים כלל בפרטים ההיסטוריים של בית הכנסת, בו הם מתכנסים כל שבוע. אף אחד מהם לא ידע לספר על ארון הקודש ותכולתו, בוודאי שהם גם לא ידעו לומר מתי השתמשה הקהילה בספר התורה המהודר, שנתרם ככל הנראה על ידי אחד מחברי הקהילה, לעילוי נשמת מי מקרוביו שהלכו לעולמם, שנים מועטות קודם לכן.
'סיפור חייו' נותר אמנם עדיין אפוף תעלומה, אך למרבה המזל, בניגוד לספרי תורה אחרים שצלחו את מאורעות השואה, אך יצאו מכלל שימוש לחלוטין, הרי שגורלו של ספר התורה הנוכחי, שהתגלה באורח פלא ובאופן בלתי מתוכנן בעליל על ידי האדמו"ר מקרעטשניף, שונה מהם ולטובה.
ספר התורה הוחזר אחר כבוד לבעליו, קרי: לארון הקודש של בית הכנסת. למרות שמדובר בספר 'למחצה', שכן, כאמור, גוויליו מסתיימים באמצע ספר ויקרא, הרי שהיריעות שעדיין נותרו לפליטה, הינן בבחינת 'ספר תורה שנשתמר', וניתן להשלימן באמצעות יריעות חדשות ובכך להכשירו לקריאה. מה שנשאר זה לראות מי ירים את הכפפה…
('עטרת' חודש חשון)
2/638