הרה"ג רבי בנימין בירנצוייג שליט"א
על איזה מנהג באמירת סליחות התבטא החפץ חיים זיע"א 'זאגאכץ איז זעגאכץ'?
פסק הרמ"א (סימן תרב סעיף א), שאומרים בכל יום בסליחות של עשרת ימי תשובה, לאחר הסליחות וידוי של 'אשמנו' שלוש פעמים. והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק ו) שמשמע בספר המנהגים [טרנא], שאף בסליחות שאומרים כן גם מיום הראשון ועד ערב ראש השנה. ומשמע שיש לומר בכל סליחות בסופן וידוי של 'אשמנו' שלוש פעמים.
ומה שנהגו העולם לומר, שאומרים 'אשמנו' לאחר הסליחות רק פעם אחת ולא שלוש פעמים, כן הובא בשם הגר"א במעשה רב (אות רב) ובשם האריז"ל (הובא בבאר היטב ס"ק ב).
בספר הצדיק ר' שלמה, מתולדותיו של הצדיק ר' שלמה בלוך, תלמיד מובהק למרנא החפץ חיים, הביא (עמוד מא) בשם רבו החפץ חיים, שלא היה אומר 'אשמנו' בסוף הסליחות רק פעם אחת ולא שלוש פעמים, ואמר על זה החפץ חיים: ''זאגאכץ איז זעגאכץ", והיינו שלהגיד כמה פעמים 'אשמנו' זה מלל אחרי מלל, ואין כאן תוספת וידוי.
אכן הוסיף להביא שם, מדברי החפץ חיים מה שכן נהגו בוידוי של 'על חטא' ביום הכיפורים, לחזור ולומר על חטא עשר פעמים (סי' תרכ ס"ק ב), כי שם הגדר הוא אחר, כי עיקר הוידוי הוא על ה'לפניך', ולכן חוזרים על כך בכל פעם להזכיר זאת.
איזה סליחות אין ליחיד לאומרן, אבל כשאומרם בניגון של לימוד יכול לאומרן?
אמירת סליחות, הוא אף לאומרן שלא בציבור, אלא שפסק המשנה ברורה (סימן תקפא ס"ק ד) שיחיד יכול לומר את הסליחות שאין מוזכר בהם י"ג מידות, אבל סליחה שמוזכר בה י"ג מידות, יש ליחיד לדלג את התיבות בהן מוזכר י"ג מידות.
ומשמעות דברי המשנה ברורה, שאין לומר ביחידות לא רק את הי"ג מידות בעצמן, אלא אין לומר אפילו מילים בסליחות שמוזכר בהן ענין הי"ג מידות כמו 'זכור לנו ברית שלש עשרה', וכן כתבו המטה אפרים (סכ"א) והט"ז (סימן תקסה ס"ק ה), וביאר הט"ז שהוא משום שמזכיר זכות י"ג מידות שלא בציבור. אכן במשנה ברורה (סימן תקסה ס"ק יג) כתב, שהסכימו האחרונים שיחיד יכול לומר סליחות אף אם מוזכר בהן ענין הי"ג מידות, ורק שאין לומר את הי"ג מידות עצמן. ובשער הציון (שם ס"ק י) כתב שהמקור הוא הב"ח והא"ר ושיירי כנסת הגדולה דלא כט"ז.
אכן ישנה אפשרות גם ליחיד לומר את הי"ג מידות בעצמן, כמו שכתב השו"ע (סימן תקסה סעיף ה) ובמשנה ברורה שם (ס"ק יב), שאם אומרן בניגון של טעמים לא דרך תפילה ובקשה, אין מניעה גם מהיחיד לאומרם כך.
אכן בדין זה של אמירת הי"ג מידות בניגון של טעמים, חידש בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סוף סי' כא) שאן צריך לאומרן דוקא בניגון של טעמים של המקרא, אלא אף אם יש לו ניגון שבו הוא לומד את פסוקי התורה, יכול לאומרם באותו ניגון, כיון שהעיקר הוא שלא יראה שאומרם כדרך תפילה ובקשה.
ואשה שאינה רגילה בניגון של טעמים, הורו הגרי"ש אלישיב (הליכות והנהגות תשרי עמוד 2) והגר"ח קנייבסקי (ימי הרחמים הרב ספטימוס עמוד כא) שתדלג על קטעים אלו של י"ג מידות.
מה הטעם שנהגו שיחיד באמצע לימודו, מפסיק לאמירת י"ג מידות של ציבור?
ישנם דברים שהיחיד ששומע ציבור האומרם, צריך לאומרם יחד עם הציבור, יש שחיובם הוא מעיקר הדין יש שהוא ממנהג דרך ארץ, ויש שהוא כדי להרבות רחמים על ציבור המתפללים.
הלכות אלו התבארו בהלכות תפילה (סימן סה סעיף ב, ג), שם כתב השו"ע שמי שקרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת, ושומע ציבור אומרים קריאת שמע, צריך שיקרא פסוק ראשון של קריאת שמע עמהם, שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו, וטוב שיקרא עמהם כל קריאת שמע, וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ט) שהוא הדין שאר דברים שהציבור אומרים כגון 'תהילה לדוד' או 'עלינו', וטעם הדבר שכן דרך ארץ.
אכן יש דברים שהם מעיקר הדין, וכמו שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן פט), ששונה הדין כששומע ציבור האומר קדושה, שאומר עמהם, אע"פ שכבר אמר קדושה כמבואר ברמ"א (סי' קכה ס"ב), ששם החיוב לאומרם עם הציבור הוא מעיקר הדין ולא רק ממנהג דרך ארץ, והטעם כיון שקריאת שמע חיובה קבוע פעמיים ביום ולא יותר [ואם כך יצא ידי חובתו], ולכן החיוב לאומרה עם הציבור הוא משום מנהג דרך ארץ, שלא יראה כאילו נמנע מלקבל עליו עול מלכות שמים עם חבריו, אכן אמירת קדושה, שכל עיקר עניינה לקדש שם שמים עם הציבור, ועל כן חובה לאומרה מעיקר הדין אפילו מאה פעמים ביום [ומקיים מצוה בכל פעם כמו הפעם הראשונה].
ויש דברים שקריאתם עם הציבור, הוא רק משום זכות ציבור המתפללים, וזה אם שומע ציבור אומרים י"ג מידות, שכתב בשו"ת אגרות משה (שם), שאף שאינו מחויב מעיקר הדין לאומרן עם הציבור [וגם אין בזה הטעם של דרך ארץ, שהרי אמירת י"ג מידות אינה אמירת שבחו של מקום, אלא תפילה ותחנונים, שירחם עלינו במידת הרחמים שלו], מכל מקום נהגו העולם לאומרן עם ציבור המתפללים אף כשהוא באמצע לימודו, שבזה מעורר יותר רחמי שמים על ציבור המתפללים, שככל שהציבור גדול יותר כך מתרבים רחמי שמים עליו. והוסיף שם שמסתבר שאין זה נאמר בתלמוד תורה של רבים, שאין להפסיק בשביל אמירת י"ג מידות עם הציבור.
יחיד שלא הספיק לומר 'מַחֵי וּמַסֵי' ו'מָרָן דִי בִּשְׁמַיָא' יחד עם הציבור, מתי יכול לאומרם ביחידות ומתי לא?
הבקשות הנאמרות בסוף הסליחות בלשון ארמית, כתב המשנה ברורה (סימן תקפא ס"ק ד) שלא יאמר אותן אלא במנין של עשרה. וכמו שפסק השו"ע בהלכות תפילה (סימן קא סעיף ד), שאין לומר תפילות בלשון ארמי אלא בציבור.
אכן, כשהיחיד נמצא במנין, רק שלא הספיק לומר את הבקשות שבארמית 'מחי ומסי' ו'מרן די בשמיא' שבסוף הסליחות יחד עם הציבור, כתב הגר"ח קנייבסקי (אישי ישראל פמ"ה הערה נח) שמסתבר שיכול לאומרו אפילו אחרי שהציבור כבר סיים לאומרו, וכן לענין אמירת 'יקום פורקן' שאף שפסק המשנה ברורה (סי' קא ס"ק יג) שאין לאומרו ביחידות, כתב הגר"ח קניבסקי (אישי ישראל תשובה קיט) שאם נמצא בציבור יכול לאומרו אף לאחר שהציבור סיים לאומרו. וכן משמע במשנה ברורה (סימן קלד ס"ק יג) לענין אמירת 'בריך שמיה', שאם לא אמרו בשעת הוצאת ספר התורה מארון קודש, יכול לאומרו עד שפותחים את ספר התורה לקרות בו, ומשמע שיכול לאומרו אף שהציבור כבר אמרו.
אכן, אם הציבור כבר סיימו לגמרי לומר את הסליחות, הורה הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה ראש השנה פ"א ס"ד) ששוב לא יאמר הבקשות של 'מחי ומסי ו'מרן די בשמיא'.
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב בירנצוייג, כתבו ל: [email protected]