ח.לבל
אבא לא אהב שכותבים על גדולי ישראל את הביטוי "מורי ורבי", מכיון שסבר שגדולי ישראל הם לא המורה הפרטי שלנו, אלא המנהיגים של כלל ישראל. באותו אופן, קשה גם לי להגיד על אבא שהוא ממש היה הרב'ה שלי, שהרי למדתי אצלו שיעורים מידי יום ביומו, כשהייתי בחור בישיבה. אך מאחר והנוסח המקובל הוא "אדוני, אבי מורי ורבי", אשתמש בו גם אני. ישנן הנהגות שראינו בבית וישנן הנהגות שהיו בישיבה, מתוך הנהגה ציבורית של ראש ישיבה, בתור מרביץ תורה לרבים. מרטיט היה לראות בשעת ההלויה, כשהמיטה שהתה בבית המדרש, ישבו מסביבה מאות תלמידים, בני שמונים, בני שבעים, בני ששים, בני חמישים, בני ארבעים, בני שלושים ומטה. אבא הרביץ תורה למעלה מששים שנה, וכל תלמידיו התקבצו להלויה כתלמידים אצל רבם, ישבו סביב למיטה אנשים עם זקנים לבנים, מורי הוראות, דיינים, ראשי ישיבות, מרביצי תורה, ממש הסלתא ושמנא של היהדות החרדית, רבני ערים וכדומה שלמדו אצלו במשך ששים שנה, לפני הרבה שנים. מבהיל היה לראות את הכבוד שלו "וכבוד גדול עשו לו במותו", וכל התלמידים, מן הזקנים ועד לצעירים היו כולם אותו דבר.
גאון במידות
אמרו עליו שהיה גאון גדול בתורה והיה גאון הגאונים במידות טובות. אי אפשר לתאר את המידות הטובות שהיה לו לאבא, הריני כפרת משכבו, "וירד משה מן ההר אל העם". לא רק שלא החשיב את עצמו, אלא אף היה כל כך פשטני בהנהגה עם כולם, שכולם הרגישו כאילו הוא ידיד. מעניין לציין שאף על פי שההנהגה שלו היתה ספוגת ענווה, מכל מקום כולם נהגו כלפיו בדרך ארץ ובכבוד גדול.
גם כשהיה אבא בן שמונים ומעלה, היתה לו סבלנות מדהימה כלפי בני התשחורת בני השבע עשרה. רש"י אומר שתכונתו של משה רבינו היתה "סבלן", הוא סבל את עם ישראל. התכונה המשמעותית ביותר עבור הרב היא עצם היותו סבלן לתלמידיו.
לפני כמה שנים, היה בחור ששאל את המגיד שיעור בישיבה קושיה על התוספות. אמר לו המגיד שיעור: "גש לראש הישיבה לדבר איתו", האבא מאד אהב לדבר בלימוד עם תלמידים צעירים. הבחור הלך ודיבר עם הראש ישיבה, והלה אמר לבחור שהיום הוא כבר אברך מבוגר: "שב לידי, בא נתחיל ללמוד את הקטע של הגמרא". הם למדו את הגמרא בצורה יפה ושלוה, עד שהבחור הבין יפה את הגמרא, אח"כ התקדמו ולמדו את רש"י, ולבסוף הגיעו גם לתוספות. התוספות מקשים על רש"י ומתרצים כך. "עכשיו יענקל'ה", פנה אליו הראש ישיבה ברוך, "תשאל את השאלה, השאלה נעלמה…" זה נקרא סבלנות של ראש ישיבה אמיתי. כדי שהבחור יבין את התוספות, היה צריך לחזור איתו, פעם אחר פעם על הקטע בגמרא, רש"י עם תוספות, עד שההוא קלט מעצמו שאין כאן כלל קושיה. זו היתה דרכו. גם בהנהגה הביתית היה כולו סבלנות ואורך רוח.
חיים של דיוק
כל התלמידים הכירו את אבא גם כ"איש שעון". היה אפשר לכוון את השעון לפי המהלכים וההליכות של האבא ז"ל. בשש בבוקר בדיוק היה אבא הולך למקוה. בשש ועשרים מהמקוה לישיבה. בשעה תשע היה חוזר הביתה. בשעה תשע וחצי חוזר לישיבה, אומר את השיעור יום יום באותה שעה. סדר היום של האבא התנהל מידי יום באותה שעה ובאותה מתכונת בדיוק.
מטבע הדברים אדם שחי על פי שעון, מתנהל מתוך עצבנות מסוימת, "חיכיתי לך בשעה עשר איפה אתה? עכשיו כבר עשר וחמשה!" אך אבא למרות שחי מתוך דיוק וסדר, היה הסבלן הכי גדול. תמיד היה מגיע בזמן, אבל אם הוא קבע להיפגש עם בחור ללמוד איתו והבחור איחר, מעולם לא העיר על כך, הוא סבל הכל, זה היה האבא.
גדול נסתר
בבר מצוה של אחי, הגיע האדמו"ר מצאנז ואמר פלפול של שעה. כדרכו בקודש, כשהיה מתחיל לדבר בלימוד הוא שכח שיש עולם, כל כולו היה תורה. לאחר שסיים הוא התנצל בפני האבא: "אוי, גזלתי כל כך הרבה זמן, דיברתי שעה בדברי תורה", וארז פנה לאבא ואמר לו: "אם היית במקום אחר, היית אחד מגדולי ישראל, ואילו פה אתה אפילו לא יודע מה אתה…" במאמר זה מתבטאת האישיות של האבא. הוא היה ממש ענק בענקים, אך לא חשב שהוא משהו…
האבא החזיק מאוד מהחסידות, ובעיקר מהענין של ההתבטלות כלפי רבו ביטול מוחלט. אחד מגדולי ישראל שהספיד את החפץ חיים בהלויה, עמד על כך שהרמב"ם אומר שכל אחד יכול להיות כמו משה רבינו. איך יכול להיות כזה דבר? והרי בתורה כתוב "ולא יקום נביא כמשה ומשה היה עניו מכל אשר על פני האדמה", כיצד, אם כן, כל אחד יכול להיות משה רבינו? והסביר אותו גדול שמשה היה בהגדרה של עבד ה'. ההגדרה של עבד היא ביטול מוחלט של הישות העצמאית אל מול האדון. כל מה שעשה החפץ חיים – עשה בהתבטלות מוחלטת כלפי שמיא, אם כך, החפץ חיים היה כמו משה רבינו. גם אבא היה עבד לעבדי ה', הוא התבטל לאדמו"ר ז"ל, ולהבדיל בין החיים לחיים גם לרב'ה הנוכחי. כחסיד לפני רבו, לא היתה לו ישות עצמאית. הנהגה זו בפני עצמה צריכה לימוד, איך יהודי כזה גדול באמת מתבטל, זוהי חלק מהגדלות שלו. ככל שאדם גדול יותר בישראל והוא מתבטל כלפי רבו, כך גדלים היופי והגדלות שלו.
אבא אמר שיעורים יומיומיים בישיבה. פעם בשבוע אמר שיעור כללי לכל הישיבה, בנוסף היה לו את הלימודים שלו חוק בל יעבור. סדר משניות, פרק רמב"ם שולחן ערוך, סדרים שהוא למד בינו לבין עצמו בשעה שהרב'ה זי"ע היה אז בארץ וגר בנתניה. אבא היה כותב את התשובות שנכתבו מאוחר יותר בתשעת כרכי "דברי יציב". הוא כתב את התשובות ביחד עם הרב'ה וכן את הפלפולים של ליל שבת, שהרב'ה היה אומר במשך שעה – שעה וחצי. במוצ"ש העלה אבא את הכל על הכתב, כשש שבע עמודי פוליו כתובים בכתב יד נאה ומסודר, הכל מתוך זכרונו. לאחר מכן היה הרב'ה עובר על הדברים, ומתקן עפ"י החלטתו.
קשה לתאר את סדר היום העמוס של האבא. מעולם לא ראינו אותו כועס או זז משלות הנפש שלו. אעפ"י שהיה כל כך עמוס בלימוד התורה, בהרבצת תורה, בכתיבת חידושי תורה – כתיבת הספרים שלו, כוח הריכוז שלו ושלוות הנפש היו עצומים. מדהים היה לראות כיצד דיבר עם אחרים, באיזה כבוד, באיזו הערכה לכל אחד, אי אפשר לתאר את זה.
בשנים האחרונות אבא נחלש, וכבר היה אפשר לשמוע ממנו קצת יותר. לפני כמה שנים, בראש השנה, מצא אחי את אבא יושב עם ספר קבלה לפנות בוקר בראש השנה שלא כדרכו. האבא לא למד קבלה בפני כולם, ואף אחד לא ידע שיש לו שיג ושיח בנושאים אלו. אח שלי קם לפנות בוקר ומצא אותו יושב עם ספר קבלה. לא היה ניחא ליה לאבי ש"תפסו אותו על חם", והוא אמר: "אסביר לך, כל השנים, לאחר הטיש של ר"ה, היה הרב'ה ז"ל בעל ה"דברי יציב" זי"ע, אומר לי: 'ר' אל'ה, על הכוונות בתקיעת שופר אני סומך עליך!' אני יודע שהוא לא סמך עלי", מממשיך האבא, "הרי הצאנזע'ר רב'ה ז"ל היה אריה בכל המובנים, אבל הוא הצליח להפחיד אותי… עד היום הזה… לכן, אין לי ברירה, אני חייב קצת להסתכל בספרים", האבא לא דיבר אף פעם דברים מיותרים, אבל לפעמים הוא פלט דברים קטנים, מתוכם יכלו ללמוד מעט על הגדלות שלו.
אנשים רבים באו להתייעץ איתו. אבא אמנם לא התמצא בענייני העוה"ז, אך הוא הבין בהחלט את הנעשה בעולם. קראו לו "חכימא דיהודאי", הוא היה יהודי מאד חכם. "אף אחד לא מפסיד מלוותר", היה אומר שוב ושוב. ומה תעשה כשאתה מרגיש שנעשה לך עוול גדול ואינך יכול לוותר?! אבא היה אומר: "הרווח שתרויח במצב כזה הוא עכשווי, הרגעת את המצפון שלך בנקמה, אבל תדע לך, שלטווח ארוך מעולם אף אחד לא הפסיד מלוותר!! רש"י אומר 'חסיד ותרן משלו', אם אתה רוצה להיות חסיד, דע לך שזה נקרא חסיד, לוותר משלך!" זו היתה כל מהותו וישותו – לוותר לשני!
אבא ניכר במידת הענווה שלו וברגישות מיוחדת לאנשים אחרים. פעמים רבות הזמינו את אבא למעמדים שונים. בהזמנה שקיבל היה כתוב את שעת הכינוס. בשעה היעודה והמדוייקת היה אבא מופיע באירוע, ובתמונות רבות רואים אותו יושב לבד בכל המזרח. לעיתים היה זה מזרח ענק של שתי קומות. אנחנו, הבנים לא הסכמנו לזה, מאוד כאב לנו על ביזוי כבודו, "אבא, אתה צריך לבוא קצת יותר מאוחר", ביקשנו, "אנחנו חייבים לדאוג לכבודו של אבא, גם מבחינה הלכתית", התחננו, ואבא היה עונה בבדיחות: "אני חושש שיגנבו לי את הכסא…" אבל בבית, היה אומר כל פעם לילדים: "חז"ל אומרים שאסור לפסוע על ראשי עם קודש, אם יצטרכו להזיז יהודי אחד בגללי לא שווה לי כל העסק הזה"…
כשהיה מגיע לחתונות של משפחה, נעלמה לפתע כל ההתמדה שלו, הוא הרי בא לחתונה לשמוח עם גיסו ועם בני המשפחה, ולא מתאים שיישב כאן וילמד, את כל כולו הוא הקדיש לבעל השמחה. בעצם טבעו היה מתמיד גדול באמת, כל השנים ישב ולמד, אבל כשבאים לשמוח עם מישהו אחר – זה לא הזמן ללמוד, עת ללמוד ועת לשמוח…