"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם….. וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם…" (במדבר כ"ב, י"ב-כ')
נוראות מצינו בדברי הרה"ק ה'בת עין' זי"ע (בפרשתן) שהקשה היאך שייך שינוי רצון אצל הבורא יתב"ש, דמתחילה אמר לו 'לא תלך עמהם' ולבסוף כששלח שרים רבים ונכבדים מאלה אמר 'קום לך אתם'. אלא ביאורו, דהיה ברצון הבורא יתב"ש שבלעם יברך את בני ישראל, לאידך, הרי אי אפשר שרשע זה המשוקע כל כך בסיטרא אחרא יברך את בני ישראל, רק לאחר שנחל בלעם בזיונות ובושות נוראות – שעמדה האתון מלכת, והכה אותה, והיא השיבה לו מנה אחת אפיים – כמבואר בארוכה בגמרא (סנהדרין קה:) שכל מה שאמר בלעם לסובבים אותו הכחישתו האתון ועשאתו ללעג ולקלס ובכוחה של בושה נוראה כזו לזכך כל כך את האדם – אפילו רשע כבלעם, ומשם היה בידו לברך את עמו ישראל, ומהאי טעמא לא נתן לו הקב"ה רשות לילך בתחילה עד שבאו אליו שרים רבים ונכבדים להרבות ולהגדיל הבושה, ובזה לכה"פ יזדכך כפי הנדרש לו למען יוכל לברך את ישראל ויהא קיום לברכותיו.
סיפר הגאון ר' מרדכי אלימלך וואזנער שליט"א כי ביזהו מאן דהו בבושות נוראות והגדיל לעשות שהבזיון היה בסמוך לאביו הגדול בעל השבט הלוי זצ"ל, אמר לו אביו, אמרו חז"ל במדרש (ויק"ר טו ד) כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, א"ל משה, אל תתייראו, אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר (תהלים לב י) רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו. וקשה להולמו, וכי הנגעים נאמרו לאומות העולם, ועוד, מהו אומרו 'אתם לאכול ולשתות ולשמוח', וביאר השבה"ל, כי הנכרי אשר צריך לעבור זיכוך אין לו אין ברירה אחרת רק לעשותו מנוגע, אבל בני ישראל יש בידם כח הבושה ואז שפיר יש בידם 'לאכול ולשתות ולשמוח' כי הגיעו לידי הזיכוך בנקל ע"י הבזיון.
מסופר על איש יהודי שהגיע לרבו שה'גג' שעל מרפסת ביתו נפל ברוח סערה לתוככי חצר שכנו מלמטה, והלה הוזק בממונו והוא דורש ממנו ממון רב בעד תשלום ההיזק – רבי קדוש, מה אעשה, הוא מפריז יתר על המידה בסכום הממון שהוא מבקש, וכל זה על סמך שאשלם לו עד הפרוטה האחרונה מאחר שבניתי גג זה ללא כל אישור מהרשויות (עירייה) והנני מפחד שלא ימסרני למלכות, וברוב כעסו פלט קללה מלשונו – אתן לו את המעות והוא ישתמש בהם ל'רפואת הרופא'.
אמר לו הרב, הנהגתך דומה לבלק ובלעם – יש להם סכסוך ופחד מבני ישראל מיד הם קוראים לבלעם שיבוא ויקלל את בנ"י, שוטים שכמותכם, באותו כח שבפיך בקש ברכה לעצמך ותזכה לכל הטוב.
וכה היה אומר הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע, כי זהו ההבדל שבין יהודי לנכרי, כי הנכרי מחפש לקלל את רעהו ואילו היהודי ימהר אל רבו לקבל 'ברכתו', ואינו מחשב מה יהא עם רעהו המציק ומייסרו, אף אתה, אמר לו הרב, אם אתה מאמין שיש כח באמרי פיך – ברך את עצמך במקום לקלל את רעך.
ובכלל המידות היא ה'ותרנות' בין איש לרעהו – בפרט במקום שהדבר עולה לו בקושי, ואדרבה ככל שיגדל הקושי יגדל שכרו בעולם הזה גם כן.
איש יהודי דר בעיה"ק צפת ת"ו ושמו רבי משה שלייפשטיין שליט"א, מנין ימיו ושנותיו כבר עומדים בליעה"ר על תשעים ותשע, והוא הולך על שתיים (בלא עזרת רגל שלישי – מקל) ונוהג ברכבו, אשר גם הוא מנה לאחרונה 'יום הולדת ארבעים' – יוצא ונכנס כבחור צעיר בשנים, וזה המעשה שהוא תולה בו את אריכות ימיו: בימי נעוריו היה מגורי משפחתו בעיר לאנצהוט. בהתקרב יום ה'בר מצוה' שלו החל להכין את עצמו ובמשך שעות רבות חזר בע"פ את ה'הפטרה' עם 'טעמי המקרא' למען יכיר כראוי בבואו לעלות לתורה. בשב"ק הסמוכה ליום הבר מצוה שלו, והנה כמעט כבר הגיעו לאותה שבת מיוחלת, לפתע 'צמח' איזה 'חתן' העומד להינשא בשעטומ"צ בשבוע הבעל"ט וביקש את 'המפטיר' לעצמו, רב העיר 'הרב שפירא' זצ"ל פסק שאין כל חיוב לכבד את החתן הלז על חשבון מיודענו ר' משה, כי הוא ואביו 'קבועים' בעיר ומתפללים בקביעות באותו ביהמ"ד והיכי תיתי שיהא ביד חתן אורח לקחת ממנו 'עלייתו', אבל ר' משה זה התגבר על רגשותיו – רגש של בחור צעיר, שהכין עצמו זמן רב כל כך את העליה וההפטרה. וכה אמר, נו, אנוכי נעשה בן י"ג שנה, הרי כמה פעמים י"ג שנה מונה כל איש במשך ימי חייו, אבל 'חתן' העומד לקראת הנישואין אין זה אלא פעם אחת בחייו, על כן אוותר לו על ה'עליה'… ואכן בזכות זכה ר' משה והוא כבר מתקרב לגמור פעם שמינית 'י"ג שנה' במנין ימי חייו, ובוודאי כהיום אינו מתחרט אלא הוא שמח ונהנה בכל רגע מימי חייו על הוויתור שקרע את עצמו באותה שעה.
הנה מדרך העולם לברך מיד בבקרו של יום ברכת שהכל נהיה בדברו על קאווע (קפה) ורמז יש בדבר, כי משקה זה נעשה ממים רותחים וחלב קר, מסוכר מתוק וקפה שהוא מר בטבעו, להורות לאדם מיד בתחילת יומו – איזה מקרה שיארע לך בחמימי או בקרירי, מתוק או מר, 'שהכל נהיה בדברו' – בדבר ה'.
וכה אמר הגה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע (שערי קדושה א ו) 'ואם עיני שכל לך היה לך לחפש מי שיצערך כי חיים אתה מבקש לך'.
בליל שישי סיפר לי אחד מבאי החבורה מעשה נורא שאירע במשפחתו ביום שלישי פרשת חוקת שנה זו (תשע"ז), כי גיסו הבחור נפל נפילה 'שיש בה כדי להזיק' ולא היה מסוגל להזיז את רגלו אפילו כל שהוא, מיד הבהילו לבית הרופא ברח' הטורים בעיה"ק ירושלים, שם נעשו לו 'צילומים' ונמצא בהם כי שני שברים יש לו ב'קרסולו' וחייבים בדחיפות לנתחו פעמיים, גם 'הבטיחו' הרופאים שבכל אופן אין לו סיכויים להציג רגליו על הארץ עד כעבור עשרה ימים… לצורך הניתוח הועבר הנער לביה"ח 'שערי צדק' ומשם ל'הדסה' – עפ"י דעת העסקנים שליט"א, ובכל אותה העת קפץ הנער מגודל הייסורים שהגיעו עד לדרגת ייסורים 10 (שלא נדע, אבל דרגה זו גבוהה מאד) ולא הועילו סממני רפואה (משככי כאבים למיניהם), מה גם שבאופן כזה אי אפשר להרדים בעת הניתוח, אלא שבבואם לטפל בו גילו שה'צילומים' נשארו בבית הרופא ברח' הטורים, מיד נשלח שליח אחד – מבני משפחתו למהר להביא את הצילומים בדחיפות… בהגיעו ל'הטורים' גילה כי באותה קומה שוהה אשה מבנות ישראל אשר לא ניתן לה בינה יתירה ולא מועטת, והיתה צועקת ומבזה את כל הנקרה בדרכה, ומחמת מעשה שהיה שם הרימה קול זעקה אדירה על 'שליח' זה, ולא נסתפקה עד שכל אותו הבנין (בן ששה קומות) שמע את חירופיה וגידופיה כלפי השליח (עד שנתערבו אנשי הבטחון [security] והלעיטוה בכמה כדורים להרגיע את סערת נפשה), השליח זכר ועשה מעשה – נשא את עיניו השמימה וביקש רחמים על קרובו השוכב תחת יסורים קשים ומרים בבית החולים – בזכות שתיקתו על אלו הבזיונות… וכאן אירע נס ופלא, השליח אכן חזר לביה"ח עם הצילומים אבל אלו לא באו לכלל שימוש, כי בבואם לערוך את הניתוח ראו שהעצמות הושבו וחזרו למקומם כלא היה, ובתוך שני ימים – יום ה' בשבוע כבר הילך הנער על רגליו כאחד האדם.
כי זה כל האדם לדעת שאין בכוחו עשות מאומה, והרי הוא כמי שידיו כבולות, ואת הכל עושה הבורא,
סיפר הגאון רבי יעקב גאלינסקי זצ"ל, פעם נכנס יהודי (שלא היה מחסידי טשורטקוב) אל הרה"ק מטשורטקוב זי"ע לקבל ברכת פרידה, כי כאן בארצות אירופה (יורופ) הנו 'מחוסר פרנסה' ובדעתו לעקור דירתו לארה"ב שם תבוא הרווחה לביתו. א"ל הרה"ק, אברכך בברכת הדרך, אבל שליחות אחת אבקשך לשלחך, שתמסור 'פריסת שלום' אל האלוקים של ארה"ב, נחרד האיש ושאל את הרבי וכי יש ח"ו שני רשויות… והרי הקב"ה יחיד הוא בעולמו ואותו הקב"ה שברא את כל העולם כולו נמצא בארה"ב ובאותה מידה גם כאן בטשורטקוב, ברחבי אירופה ובכל פינה נידחת שבעולם. א"ל הרה"ק, אכן, לזאת כוונתי, מדוע תדמה בנפשך כי בארה"ב תצליח בפרנסה יותר מכאן, הרי אותו הבורא שיפרנס אותך בארה"ב בידו לפרנס אותך כאן באירופה. אגב הלה אכן לא נסע, וניצלו חייו, כי היה לו טיקעט (כרטיס) להפליג בדרך ים באנייה הנקראת 'טיטאניק' ששקעה באותה הפלגה למצולות ים.
שמעתי מספרים, שהיה בחצר 'באיאן' בימי הרה"ק ה'פחד יצחק' זי"ע גביר גדול ועצום מאד, שמו היה הערשל'ע קאוונער, כגודל עשירותו כן גודל פשטותו, עד שבקושי הבין פסוק חומש, אך היה לו אמונה אדירה ואמיצה, גביר זה היה אחד מגדולי התומכים של ההויף בבאיאן, וכאשר היה מגיע לחצה"ק היו הימים ימי חג, מאחר וה'יושבים' ידעו אשר עכשיו לא יחסר המזג, כי הערשל'ע יפזר הרבה מעות למשקה ויוכלו לשבת הרבה בישיבת מרעים להתחזק באמונה ובעבודת השי"ת, הערשל'ע כמעט ולא ישב עמהם מחמת קוצר השגתו, אמנם פעם אחת עבר בעת ישיבת החסידים, ומחמת הכבוד צרפוהו לשיחתם, באותה שעה נדברו החסידים ביניהם בגדלות האמונה בהשגחה פרטית, אשר שום דבר לא זז בלא השגחה פרטית, גביר זה השגות גדולות לא היה לו, ולכן בשמעו כל העניינים האלו רצה להראות את כוחו, ונענה ואמר האמינו לי על דברתי, גביר גדול הנני ומנהל עסקים מסועפים, אל תדברו בענינים אלו, כי הנני אומר לכם מתוך ניסיוני הגדול, העולם איננו מתנהל לא ע"י 'השגחה' ולא ע"י 'פרטית' רק רבש"ע אחד הוא מנהל את כל העולם, כי הלא לפי רוב היקף מסחרו הכיר בכך שאי אפשר לאדם לנהל בעצמו 'עולם גדול' כזה.
מעשה באחד שרצה להתמנות ל'מלמד' בכיתה של 'ילדים מיוחדים', פנה הלה ל'מנהל' המוסד, ונקבע לו עת וזמן שיבוא למסור 'שיעור לדוגמא', גם המנהל ישב בשעת השיעור לראות האם באמת ראוי הוא לתפקיד זה, לא עבר זמן מתחילת השיעור והנה החל אחד התלמידים להקים קול מהומה ורעש בהזזת הכסא אשר ישב עליו הנה והנה, והפריע מאד למהלך השיעור, אך ה'מלמד' לא התפעל כלל, ולא רגז על תלמיד זה. אלא התייחס אליו בנחת ורוגע, והציע לתלמיד זה שיתן לו כסא אחר, כי נראה לו שאינו יושב במנוחה הואיל ו'אין הכסא שלם', וחזר השקט לכיתתו, והנה שוב לא עבר זמן רב ויעף על ראש 'המלמד' 'עראפלאנן' (מטוס) מנייר, ואף ממעשה 'חוצפה' זה לא יצא המלמד מכליו, לגעור ולהיות סר וזעף על התלמיד, אלא נענה כשבת שחוק נסוכה על פניו, ואמר, כידוע איתא בט"ז (או"ח נא א) שנפל פתקא מן שמיא והיה כתוב בה ברכת 'ברוך שאמר', אף אני זכיתי כעת ל'פתקא מן שמיא' … פשיטא ואין צריך לומר, שאחר אלו ב' המקרים, קראו מיד המנהל לחדרו, והודיעו שנתקבל בברכה לעבוד במוסד זה, וסיכמו ביניהם את 'דיני ממונות'.
כשיצא המלמד מאת המנהל נפרד לשלום בחביבות יתר מכל תלמידיו החדשים, ועל כולנה הודה בלב שמח להני ב' מפריעים מחוצפים, בידעו שרק בזכות אלו המפריעים זכה להתקבל לרצון בפני המנהל, כי הם 'ניסו' אותו, ועמד בגבורה בניסיון… ומכאן, בבוא אליכם איזה 'מפריע' ומחוצף, אל נא תרגזו עליו, אלא אדרבה הכירו לו טובה כי כל חיי האדם אינו אלא 'שיעור לדוגמא' – שהקב"ה יושב וצופה על האדם היאך תהא הנהגתו אחר הפרעה כזו, ואחר מניעה כזו וכו'. ואדרבה כל זה מעלה אותו בדרגה למעלה למעלה…
מעשה בבחור ירא שמים שניגש פעם אל ה'משגיח' והתלונן בפניו על ה'כעס' השולט עליו בכל עת ושעה, ובכה בפניו, רבי הושיעני, כי אינני מהלך ד' אמות מבלי לכעוס ולקצוף בריב ומדנים על כל אשר ייקרה לפני. א"ל המשגיח, הסכת ושמע למעשה אשר בפי, אולי ירווח לך, פעם עלו קבוצת גנבים על אניית נוסעים שהפליגה בהשקט ובטח, הללו עלו כנוסעים תמימים, מתוך מחשבה לפרוץ באמצע הנסיעה לחדרו של 'רב החובל' ולהכריחו להוביל את האניה כפי רצונם… על אם הדרך שמעו מחוץ לחדרו של רב החובל שבפנים מתנהל וויכוח גדול בין מנהיגי הספינה האם לעצור באיזה 'אי בלב ים' שעתידים הם תוך כמה דקות לעבור בסמוך אליו, או למהר בנסיעה ולא להפסיק באמצע כי אחד ממנהיגי הספינה מיהר מאד בדרכו… הגנבים ניצלו שעת הכושר זאת – שיש מריבה בתוככי החדר, פרצו לחדר וכפתו את כל מנהיגי הספינה בידיהם וברגליהם, ומעתה עשו בספינה ויושביה ככל העולה על רוחם.
והנה, אין צריך לומר שמשנכנסו הגנבים ושלטו על הנהגת הספינה פסק הויכוח בין מנהיגי הספינה… עתה פנה המשגיח לבחור, אמור נא האם נמשך כעסם של המנהיגים זה על זה, ענה הבחור שלא, ומדוע, כי נכנסו עתה למצב סכנה, והיאך יחשבו על דברי הבל כוויכוח שהיה ביניהם, א"ל המשגיח והרי לא נכנסו בזה לכלל סכנת חיים (שלא רצו אלו החוטפים להרגם רק לשדוד ממונם)… חשב הבחור היטב עד שהגיע למסקנא, שעד עתה חשבו את עצמם כ'מנהיגי הספינה' ולכן כעסו זה על זה – מה לך כי תחווה דעת ותתערב בענינים אשר אני שולט עליהם… אך ברגע שבאה חבורת גנבים וכפתו אותם ביד וברגל נוכחו לדעת שאינם מנהיגים כלל, ואין הספינה ויושביה תלויים לא בהם ולא בהחלטותיהם, ואדרבה הרי הם כפותים וכבולים בידי אחרים, מעתה סר מהם כל כעס וכל דין ודברים, וינוחו בשלום על מקומם, כאן סיים המשגיח את דבריו, בחור יקר, הנך כועס ומריב עם כל הנקרה בדרכך, כי נראה לך שבידך לנהל ולהנהיג את העולם ומצבך מטוב עד רע, כל זה עד שתכיר ותדע כי הבורא מנהיג את העולם והכל תלוי בידו ואתה כבול בידי הבורא יתב"ש, אז תבוא מנוחה ומרגוע לנפשך וכל סביבתך תתנהל על מי מנוחות בשלום ושלווה.
(קטעים נבחרים מתוך באר הפרשה – חוקת, בלק תשעז)