"בצעירותי חשקה נפשי ללמוד בישיבה הקדושה דקלעצק" – שח הישיש. עיניו היו נפולות, אך אור עז וצעיר בקע מהן, כשהזכיר את המילה 'קלעצק'.
"רציתי ללמוד אצל מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל. עברתי את המבחן בהצלחה, אלא שאמר לי רבי אהרן: 'בית המדרש צר מהכיל. הצפיפות נוראה. היכן תמצא מקום? במידה והקב"ה יזמן לך מקום שבו תוכלו לשבת וללמוד, הנך רשאי להישאר כאן כאחד דמן חבריא'.
"חשתי באותו רגע שעולמי חרב עלי, כי גדולה הייתה תשוקתי ללמוד בקלעצק. וכך עמדתי משתאה ומשתומם, כשעיני בוחנות היטב הדק את בית המדרש אולי יעשה לי הקב"ה נס.
"והנה קם ממקומו תלמיד וניגש אלי. במאור פנים ובשפה רכה פנה ושאל: 'מה כבודו מחפש ובמה אוכל לעזור לו?' השבתי לו דברים כהוויתן. למשמע דברי, מיד הראה באמצעו על מקום הסמוך לפתח, שאמנם היה בקושי אמה על אמה ואמר לי: כאן מקומך – ומכאן אל תזוז. הוא יצא מבית המדרש לכיוון ביהכנ"ס שהיה בקרבת מקום, וחזר משם עם סטנדר רעוע ומיושן, וכסא עתיק יומין ששבע הרבה נחת מיושביו, והביאו אחר כבוד לביהמ"ד למקום שהוכן לי.
"שם באותו מקום, גדלתי והתעליתי בתורה. שם קניתי את חיי. אינני רוצה לדמיין ולחשוב מה היה קורה אילו הצעיר הזה – שלימים נודע כמרן הגראמ"מ ש"ך זצוק"ל – לא היה קם לעזרי. את כל חיי אני חב לו!".
כדברים האלה שח הישיש ואז הוסיף הארה חדשה בסיפור:
"מה שהפליא אותי יותר, ואשר הטביע את רישומו בזכרוני, זה לא החסד שעשה עמי, כמו עצם העובדה שהוא הבחין ושם לב למצוקתי.
"כל מי שהכיר אותו בקלעצק, ידע שהוא לא הסיר את עיניו מן הגמרא אף לשנייה אחת. כל כולו, ראשו ורובו, צולל בים התלמוד ובנבכי הראשונים והאחרונים. לא חלי ולא מרגיש את כל הסובב אותו – משל היה בעולם אחר!
"וראה זה פלא: למרות הכל, הוא הבחין במצוקתי ולא עוד אלא שנטש את הסטנדר – מעשה שהיה עבורו כעריקות ממלחמה"—
(מוסף שבת קודש יתד תשרי תשע"ח)