"אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" (במדבר כ"ב, י"ח)
הכל יודעים את דברי המשנה באבות (ה,יט): "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע".
נפגשים לפעמים באדם מבוגר זקן, ואחד הנוכחים לוחש – "הוא תלמיד של הרבי הזקן מגור" ; "הוא היה תלמיד של ה'חפץ חיים' , ממש כך!…" או – "הזקן ההוא אכל על שולחנו של הרבי מבעלזא זי"ע"; "הוא שמע שיעורים מהרבי הקדוש במשך שנה וחצי, מוראדיג!"
כולם יוצאים מגדרם מרוב התפעלות! זכורני שהציעו לי פעם ללמוד בחברותא עם אדם פלוני, תלמיד של ה"חפץ חיים" זצ"ל. אה, כמה שמחתי אז על ההצעה!
וכאן במשנה, בדברי חז"ל הקדושים אין מליצות, והם אומרים ומכריזים כי כל אחד מאתנו יכול להיות תלמיד של אברהם אבינו! פחד נורא! בילדותי התפללתי בבית הכנסת 'לדרמן'. התפלל אתנו יהודי זקן וצדיק, קראו לו רבי אליהו וינר זצוק"ל, הוא היה השווער של הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל. יהודי זקן. ותמיד היו מצביעים עליו לאמר: "הוא למד אצל ה'חפץ חיים'!" ובאמת הוא היה שופך פנינים מה"חפץ חיים".
לאחר תקופה הגיע ללדרמן (מצרפת) הגה"צ הרב חייקין זצ"ל, "זה התלמיד של החפץ חיים! זכה לשבת עם החפץ חיים בשולחן אחד" – היו מסתכלים עליו בדרך ארץ.
לפני כמה שנים נפטר בירושלים צדיק וגאון מתלמידי ה'חזון איש', רבי חיים ברים זצ"ל. געוואלדיג. הוא היה בעל רגש שלא בנמצא, מלבד צדקותו ותורתו. זכורני פעם אחת שפתח ואמר לבחורים בישיבת סלבודקא: "רבותי, תלמידים, אתם יודעים למה אני זכיתי, שאתם לא זכיתם?" הסתקרנו לשמוע. "אחת עשרה שנים שהייתי תחת הרקיע עם החפץ חיים"… הוא התגורר בירושלים, וה"חפץ חיים" היה בראדין, אבל בעוד ה"חפץ חיים" חי, היה גם הוא בעולם – "תחת אותה כיפת שמים היינו ביחד". אמר.
וכאן יש לנו להיות "מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה!"
"האבות הן הן המרכבה". הזוהר הקדוש אומר באחד המקומות: "הנח להם לאבות העולם לית אינון בר אינשי" והרבי רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מצטט את דברי חז"ל: "אילו רצו האבות לקבוע דירתם בעליונים היו עושים" – אם היו מחליטים, ברגע אחד היו מחליפים דירה מכאן לשם.
והנה, לי – ולכל אחד מהשומעים – יש אפשרות להיות תלמיד של אברהם אבינו.
כיצד? "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו".
תראו בפרוש רבנו יונה על המשנה, שמדייק מלשון המשנה ומבאר, כי המשנה מאריכה וכופלת, כדי לחדד את ההבנה ולהדגיש לנו כי בל נטעה לחשוב שקיימים עוד דברים מלבד שלושה דברים הללו! לא, כל השלמויות האחרות של אברהם אבינו ומעלותיו לרבי רבבות של מעלות נשגבות, מקורם בג' דברים אלו. עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה – הם שורש כל המעלות הטובות שבעולם. וכן להפך בבלעם. מבהיל ומרעיד, בהן טמון כל הטוב והרע.
דברי רבנו יונה הללו, הם מציאה גדולה.
עין טובה – 'פרגון' לזולת
תבינו, כי אינני מדבר לאחרים אלא לעצמי. ויש לדעת כי בענינים הללו, לא די לדבר בהם, אלא יש חשיבות ראשונה במעלה להחדירם פנימה – להלכה למעשה ממש.
הבה נראה מה הכוונה "עין טובה".
בעברית ישנה מילה "מפרגן" – לפרגן לשני. זה הפשטות לכאורה. ברש"י במשנה כתוב מעט אחרת: "עין טובה – אין לו קנאה על חברו, וחביב עליו כבוד חברו ככבודו".
"שמעת? שמעת?" אומר פלוני לאלמוני "יענק'ל בערל, אתה בטח מכיר אותו, הוא התמנה לדיין בבית דין של…"
"מה?!" הלה מתמלא חוסר פרגון, "למדתי אתו ב'כולל', היו אברכים טובים ממנו, והוא דיין?! הרי בשעתו לא היה שפיץ [מתכוון שהוא עצמו היה יותר שפיץ…]. נו, עולם משונה". קשה לו לעכל…
מה אכפת לך, תשמח עם אותו חבר! "עין טובה". תאמר להפך: "מה?! הוא נהיה דיין, אה, ברוך השם, איזו שמחה! תראו איך מסתובבים העניינים בעולמנו, כמה הוא חשוב ונכבד, כי חז"ל אומרים אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, והנה בדיוק הוא, החבר שלי – זה שיצא להוראה, נפלא!" כך תדבר.
דוגמה נוספת. מספרים לך: "אתה שומע, זה החבר שלך נהיה מחותן עם המשפחה המפורסמת, עם הגאון והצדיק, שידוך כזה לא להאמין, אנו חברים בעבודה עשרים שנה והוא…"
ה"עין הטובה" אומרת לפרגן, לשמוח עמו – "אני שמח, יופי, כמה טוב שעשה את השידוך הזה!".
מהיכן נובעת ה"עין טובה"?
ממצות "ואהבת לרעך כמוך". הוא אוהב את השני. אם הבן שלו יתמנה לתפקיד – כמה הוא ישמח? תאהב את השני כמוך. ממש כמוך.
"הוא בונה, ברוך השם!…"
אספר לכם מעשה אמיתי שהיה, נזכרתי בו בזכות הצבור.
פלוני, תלמיד אחת הישיבות מאז, סיפר לי את העובדה שהתרחשה לפני כחמישים שנה.
אחד מראשי הישיבה שלהם סבל מאסטמה, כך שפעמים לא מועטות היה נתקף בקוצר נשימה בעיצומו של שיעור, ה' ישמור, דרכי הנשימה נסתמו. באותו רגע הוא היה מפסיק כמובן לדבר, יוצא למרפסת הפתוחה, ובאויר הטוב של ירושלים היה תופס לעצמו נשימה במשך דקות ארוכות, לפעמים רבע שעה, עד שחזר לעצמו.
התלמידים ידעו שבדרך כלל עד כרבע שעה, או לפחות עשר דקות, הוא לא ישוב לאמירת השיעור. היו לומדים לעצמם עד שהרב ישוב, מקווים בסבלנות להתאוששותו ורפואתו.
ויהי היום, ובאמצע השיעור הוא לא יכול היה להמשיך, יצא אל המרפסת לחפש אויר. והנה, לא חלפו יותר משלושה רגעים והוא שב לתלמודו. הם ממש לא הכירו כזה דבר, אך כמובן לא שאלו שאלות.
לאחר השיעור, תלמידים מקורבים העזו והתעניינו: "היום היה מעשה נסים, רגעים בודדים בלבד, וברוך השם הרב יכול להמשיך את השיעור"…
"אספר לכם מה התרחש באותם רגעים ספורים", אמר הרב. "יצאתי לשאוף אויר, היה לי קשה מאד – לא הצלחתי כמעט לנשום! אך כאשר עמדתי במרפסת ראיתי בבנין ממול, שאברך פלוני שאתם מכירים אותו, בעל משפחה ברוכת ילדים, והנה הוא בונה, יוצא החוצה – עם חדר וסוכה, חתיכה ראויה להתכבד. כל כך שמחתי בליבי: 'הוא בונה! הוא בונה, ברוך השם!' נכנס לי כל כך הרבה אויר, כזו שמחה, רחב לי. שאפתי אויר לראותיי והכל עבר לי"…
מעשה שהיה רבותי!
ה' יעזור לעם ישראל. כמה דיני תורה מגיעים לבית דין, הדיין שואל את התובע: "ר' איד, מה מפריע לך, הרי חמש עשרה מטרים מפרידים בין המרפסת שהוא בונה עד הבית שלך, היכן האויר שאתה צריך, וכי יש לך צורך בחמישים מטרים? [הלא בנבלה כתוב: "מרחיקים את הנבלה מהעיר חמישים אמה"], מה חסר לך?!"…
"לא, לא! כבוד הרב, הבניה מפריעה לי את הנוף, ממש מפריע! לא יכול!"…
לא אדבר, חלילה, כאן בתוך בית הכנסת, רע על יהודים, נדבר על גויים… נקווה שאצלנו לא קורה דיני תורה כאלו…
שמחה על תורה של אחרים
שמעתי בשיחה מפי הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל:
סיפרו לו על ראש ישיבה פלוני שנכנס באמצע הלילה, אחרי חצות, וראה שהיכל הישיבה שלו מלא בחורים ערים ולומדים. בשעה מאורחת עם שקידה מלאה, הפלא ופלא. מרוב שמחה, הוא יצא החוצה והתחיל לרקוד. אנשים שראו את הריקוד התבטאו – "איזו אהבת התורה!" הוא רואה שלומדים ופותח בריקוד נלהב של אהבת תורה.
אמר הרב וולבה: יכול להיות שהוא הגיע לדרגה מרוממת באהבת תורה, אבל בריקוד הזה לא ראינו את הנקודה הזו. אם היה נכנס לישיבה של מישהו אחר, רואה שלומדים, ויוצא בריקוד של שמחה – זו עדות אמת על אהבת התורה. אבל אם הוא רוקד כאשר אצלו בישיבה יושבים ולומדים – זוהי, לכאורה, שמחה על הצלחתו והשגיו האישיים. אין ראיה שאכן אוהב הוא את התורה בכל לבו.
אינני יכול לשכוח ביום שהתקיימה חנוכת הבית בישיבת "בית הלל" בבני ברק, באותו יום ממש התקימה הנחת אבן הפינה לבנין הישיבה בית מאיר, כבדו את הרב מפוניבז' זצ"ל לנאום.
הוא נעמד ליד מקום הנחת אבן הפינה וקרא בקול גדול: "תאמינו לי, כאשר אני רואה שנבנות ישיבות נוספות, כאשר אחרים בונים ישיבות – אני שמח עוד יותר מאשר כשאני בונה לבד. ואם תשאלו מה פתאום יותר? אסביר לכם: בישיבה שלי יש לי שמחה אבל גם עול כבד של חובות. ומאידך כאשר אחרים בונים, השמחה שלי גדולה ובלי עול של החובות, כל כך שמח לי בלב… גלייבט מיר – האמינו לי כי אני שמח יותר מבעת בנית הישיבה שלי!".
זו דוגמא של 'עין טובה'! ואפשר להאמין לו – לרב מפוניבז'.
(מתוך 'יחי ראובן' – במדבר)