איני יכול לשכוח מה שראיתי לפני יותר מחמישים שנה. בילדותי היינו מתפללים בבית הכנסת "תורה ויראה". כשהגיע הגאון רבי אהרן קצנלבוגן זצ"ל בתפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בשבת קודש ל: "מנשרים קלו ומאריות גברו, לעשות רצון קונם וחפץ צורם", היה זועק אותן בלהב אש קודש, עד שכל הבנין היה רועד מפחד שאגותיו!

"פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת" (א, ז).

איתא בחז"ל (מדרש תנאים) ש'לבנון' הכוונה לבית המקדש: 'לבנון' – שכל לבבות שמחים בו, שנאמר 'יפה נוף משוש כל הארץ'. דבר אחר, 'לבנון' – א"ר יצחק בן טבילאי: למה נקרא שמו 'לבנון'? שמלבין עוונותיהן של ישראל, שנאמר: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'.

אכן, לא לחינם קוראים פרשת דברים בשבת חזון, שבה מובא מה היה בית המקדש לבני ישראל, כי עלינו לדעת מה הפסדנו בחורבנו, ועל ידי כך נתאבל עליו כראוי. כבר הבטיחונו חז"ל (תענית ל, ב) שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

לפנינו כמה עובדות בענין האבלות על חורבן בית מקדשנו.

מנהג העיר בגדד יע"א להתכנס יחדיו בימי בין המצרים בחצות היום ברוב עם הדרת מלך, לאמירת תיקון חצות בבית הכנסת הגדול שבעיר בהשתתפות כל בני הקהילה. הללו נהגו בביטול מלאכה וסגרו את עסקיהם באותה שעה.

יהודי אחד מאנשי העיר בא בשאלתו בפני הגאון הקדוש בעל 'בן איש חי' זצוק"ל: היות ובין כה וכה אין הוא חש, לדאבון לב, את אבלות החורבן, וישיבתו על הארץ לתיקון חצות נראית בעיניו כמעשה קוף בעלמא, והוא קורא התיקון בקריאה בלבד, בלא לב, אם כן שמא עדיף באבלות שכזו שלא יגיע כלל לבית הכנסת, שהרי אין מדובר בחובה גמורה כחובת שלוש התפילות שאנו חייבים מן הדין.

בתשובתו מאריך ה'בן איש חי' ומבאר, שהעיקר בכל עבודתנו הוא המעשה או הדיבור שבתפילות ובקשות, והוא העיקר הקובע, יותר מן המחשבה ומהכוונה שבלב. האדם מצדו צריך לעשות ולומר את המוטל עליו, ולא לפרוש מן הציבור במנהג הקהילה לומר תיקון חצות, אלא יישב עם כולם ויאמר, אף שהוא באמירה בעלמא.

יתרה מזו, הוסיף בחריפותו, יתכן שכל שורש שאלה זו מקורה ביצר המסמא עיני האדם, ומהפך מצווה לעבירה ועבירה למצווה. הוא מעורר בליבו שאלה זו, שכביכול אינו אומר הקינות כראוי, ובכך מראה טלפיים בסימני טהרה, כדי שייראה כאילו הוא 'מבקש האמת'… אבל כוונתו הנסתרת בזה היא לבטל את האדם מקיום המצוות ומדברים שבקדושה, ה' ישמרנו. [עיין היטב מה שהאריך בזה עוד בדברים כדורבנות ובמקורות נאמנים בספרו שו"ת רב פעלים.

בחור צעיר הייתי בבית הכנסת הגדול שבשכונת "בתי אונגרין" המפוארה, ביום המר והנמהר תשעה באב, בעת שבבית הכנסת האריכו שעות רבות בקינות היום, ואנשי הקהילה יראים ושלמים ישבו לארץ רכונים באבלם הקשה. שני בחורים עמדו להם בחוץ, ב'פוליש' (בפרוזדור) הכניסה, ושוחחו ביניהם.

עבר שם הרב הצדיק הנודע רבי יודל כהן זצ"ל, יהודי ירא שמים מורם מעם, שהיה מופקד על כמה תפקידים חשובים בקהילה. [ בין היתר, היה רבי יודל ה'סליחות וועקער' – המעורר לסליחות;  הוא עבר בין בתי השכונה באישון לילה בהשמיעו את ניגונו המרטיט: "יהודים יקרים, שטייט אויף צו סליחות! קומו לעבודת הבורא!". כמו כן היה אחראי על כמה עניינים שבקדושה בשכונה.] כראותו את שני הנערים עומדים כך ומשוחחים בנחת, ניגש אליהם בחום ליבו ואמר: "אינני יכול להבין, כיצד ניתן לשוחח כך בנחת בשעה קשה זו, הרי צריכים אנו כעת לצייר לעצמינו לנגד עינינו את בית קדשינו ותפארתינו בוער באש!!!"

איך אפשר להסיח כך דעת מן האבלות, ולהאריך בשיחת מרעים?!

הרב הגאון רבי זאב צ'צ'יק  זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים בדור שלפנינו, סיפר על הגאון הצדיק רבי בן ציון בן הגאון הצדיק רבי הערש מיכל (שפירא) זצ"ל, שבצעירותו שאל פעם את אביו הצדיק הירושלמי בעל מחבר ספר 'ציץ הקודש': מסופר על ה'חת"ם סופר' זצוק"ל, שבערב תשעה באב היה כל העת בוכה מאין הפוגות, ודמעות נושרות מעיניו הקדושות בלא הרף, והיה ממלא הכוס שלפניו בדמעות רותחות מלוחות הללו, ובהן טבל את פיתו בסעודה המפסקת. "איך אפשר לבכות כל כך הרבה," שאל רבי בן ציון, "עד שיתמלא כדי קיתון של דמעות?"

החל אביו הצדיק לנסות לתאר בפניו את עוצם החורבן הגדול והנורא, ולהקנות לו מושג על מעט מן המדרגות הגבוהות והנוראות שהפסדנו וחסרנו מאז החורבן. הוא תאר בפניו מעט משגב עבודת הקרבנות, השפעתם העצומה בכל העולמות והתיקון הגדול שבעליה לרגל, נחת הרוח העצומה שכל זה העלה לפני השם יתברך. כך ישב והאריך, כיד ה' הטובה עליו, בכל מה שאנו חסרים כעת בגלות המרה בעליונים ובתחתונים. עד שמרוב צער היו יושבים שני הצדיקים, האב עם הבן ובוכים מאין הפוגות, עד שמילאו בעצמם כוס של דמעות!

נאים הדברים למי שמספרם, שכן גם הגאון הצדיק רבי ועלויל זצ"ל בעצמו היה בוכה מאד על החורבן. בכל ברכת המזון היה בוכה בדמעות בברכת "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון וכו' ובנה ירושלים" וכו'.

כאלו היו יהודים שחשו והרגישו היטב במוחש את החורבן! בית המקדש היה חסר להם!

אם אין מכוונים באבלות ימי בין המצרים לצער השכינה הקדושה, רק עושים הדברים כמצוות אנשים מלומדה חלילה, או רק כדי להשקיט המצפון, הרי דומים בזה לאותו כושי ענק, שעמד והמתין באחת מתחנות הרכבת התחתית שבארצות הברית; לפתע הבחין בילד קטן שנפל והתגלגל  מן הרציף היישר על פסי הרכבת, וכפסע היה בינו לבין המוות בגלגלי הרכבת הדוהרת בכל מהירותה את התחנה.

להפתעת הכל, תכף ומיד התעשת אותו כושי; בזריזות עצומה קפץ אל הפסים, תפס את הילד ביד אחת והעלהו אל הרציף;  ברגע האחרון ממש הצילו ממוות בטוח!

כאשר באו כולם להודות לו על שנחלץ להצלת חייו של הילד הקטן, הוא לא הבין על מה הם מודים. הוא הסביר שהואיל והוא ממהר לעבודתו, ואם תהיה כאן תאונה, הרי תופסק תנועת הרכבות בערך לחמש שעות, כפי שכבר קרה בעבר כמה פעמים, ועלול הוא להפסיד בשל כך בעבודתו בערך חמישים דולר, לכן – כדי שתמשיך תנועת הרכבת כסידרה – הזיז את הילד הסורר הזה מן הפסים…

נוכל ללמוד מתגובה מגוחכת זו על הרבה עניינים בחיים, שאחר כוונת הלב – הן הן הדברים (ברכות טו.). גם לעניינינו – אם אין מתבוננים ומחשבים פנימיות טעם האבלות, והתכלית הנרצית בזה לעשות נחת רוח למעלה, הרי הוא כאותו כושי שמציל חיי עולם מלא, אך כל כוונתו בשביל רווח עצמי של חמישים דולר…

הרב הגאון רבי אהרן קצנלבוגן זצ"ל, ריש מתיבתא ישיבת 'תורה ויראה' בעיר הקודש תבנה ותכונן, היה ידוע ומפורסם כתלמיד חכם גדול וירא שמים מרבים, מנקיי הדעת שבירושלים.

סיפר לי יהודי, שבילדותו זכה ללוות  את רבי אהרן בדרכו לבית הכנסת בתשעה באב אחר הצהרים, לתפילת מנחה ומעריב.

כשהגיע רבי אהרן בתפילת שמונה עשרה לתפילת "נחם", הנאמרת פעם אחת בשנה בלבד, במנחה של תשעה באב, אמר את תפילת 'נחם' כולה בעל פה מרישא ועד גמירא, והיה עומד ובוכה הרבה בהתרגשות גדולה בתפילה זו.

הוסיף לי אותו יהודי: יש כבר מאותה תפילת 'נחם' למעלה מחמישים שנה, אך היא עומדת תמיד לנגד עיני, והמראה לא נשכח מליבי – איך עומד איש ירא שמים וכולו רוטט מבכי והתרגשות בתפילה על נחמתם של ישראל!

גם אני הקטן איני יכול לשכוח מה שראיתי לפני יותר מחמישים שנה. בילדותי היינו מתפללים בבית הכנסת  "תורה ויראה". כשהגיע רבי אהרן בתפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בשבת קודש לפני מוסף למילים : "מנשרים קלו מאריות גברו, לעשות רצון קונם וחפץ צורם", היה זועק אותן בלהב אש קודש, עד שכל הבנין של תורה ויראה היה רועד מפחד שאגותיו!

מהרה תקוים בנו בקשתם של ישראל בתפילת 'נחם': "כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה. כאמור (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה", אמן.

(מתוך הספר 'טיב המעשיות')