"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן" (בראשית ב', ט"ו)
נספר סיפור ידוע, אבל לא המעשה עיקר, אלא ה'למעשה', הלקח שיש ללמוד ממנו, לכל אחד ואחד. המעשה, כמדומה, ידוע. אבל אני שמעתיו מפי אדם שהיה בשעת מעשה, משרידי חרב, אוד מוצל מאש, רבי הלל רוטשטיין ע"ה מבאר שבע. אמו ע"ה היתה מהמבשלות בבית עמוד החסד הצדיק רבי ישעיה'לה קרעסטירער זכר צדיק לברכה.
כידוע, רבי ישעיה'לה היה מכניס אורחים שאין דוגמתו, ושולחנו ערוך לכל. ומצוה בו יותר מבשלוחו, טורח היה בעצמו, "והוא עומד עליהם ויאכלו". ומסופר ("מי באר ישעיה", קכ) שלפני תקיעת שופר כשראשי אלפי ישראל מסתגרים בחדרם להכין עצמם בהכנה דרבה בכונת התקיעות ומאמרי הזהר והתקונים, היה עורך השולחנות הארוכים עבור המוני האורחים לסעודה שאחרי התפילה, באמרו בדרך צחות: 'כל מנהיגי העדה עסוקים עתה ב'רזין דרזין', ואני עוסק ב'לשובע ולא לרזון'…'
שנה אחת היה מחסור חמור בתפוחי אדמה, שהם כידוע המאכל העיקרי בפסח. לא שהיו יקרים, פשוט לא היו בנמצא. ומה יאכלו. איך יעברו את הפסח. שלח רבי ישעיה'לה שלוחים לצפון ולדרום, למזרח ולמערב, לחפש ולמצא היכן אפשר להשיג תפוחי אדמה. כולם שבו בידיים ריקות, ואחד סיפר שבעיר פלונית יש גוי וברשותו מחסנים גדושים, אבל אינו פותח אוצרותיו. כנראה מחכה שהמחיר יאמיר. הורה הרבי לשכור עגלה וגדש אותה בשקים תפוחים, מלאים מטבעות ושטרות. מהיכן? הלא פזר כל הונו לצדקה. ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל העיד בו שהוא מקבל מטבע ונותנה לצדקה בלא שום נקיפת לב, כאילו לא היתה כלל ברשותו, אינו אלא צנור להעבירה ליעדה. כנראה נטל הלואות בסכומי עתק.
לקח עמו שני אנשים. הגיע לאותה עיר ובא אל הסוחר, גוי קשיש. שאל בכמה יאות למכור לו את תפוחי האדמה.
הגוי ינק ממקטרתו והפריח ענן עשן. "אינם למכירה", הפטיר באדישות. "מחכה אתה שמחירם יכפל", אמר הרבי בהבנה. "אכפיל את המחיר כבר עתה". עוד עננת עשן: "אינם למכירה".
"הלא ירקבו במחסנים", אמר הרבי. "יבוא יבול חדש, טרי, ובשפע. חבל. נקוב במחיר, ותקבל".
"איני זקוק לכסף", הפתיע הגוי. "הרי עיניך הרואות, כבר זקנתי. מה אעשה בכסף כה רב?"
לא מובן. "אם אינך זקוק לכסף, הב בחינם. היהודים זקוקים לתפוחי אדמה לפסח, אחרת, ירעבו חלילה. זקנים עם נערים, נשים וחולים" –
"לא למכירה", קטע הגוי את דבריו.
"מה אתה רוצה תמורתם? יש לך משאלה? אתפלל עליה!" הגוי הוציא מקטרתו הלעוסה מפיו. סוף סוף השמיע דברים: "אני רוצה את כל העולם הבא של הרבי!" השומעים היו המומים. אלו השגות! והמומים שבעתיים מתשובתו של הרבי: "אין בעיה!" "סוחר אני, יכתוב שטר מכירה כדת וכדין", אמר הגוי. "אין בעיה", שב הרבי ואמר: בו במקום נערוך הסכם חתום. הגוי מעביר את כל מחסני תפוחי האדמה לרשות הרבי, ומקבל תמורתם את כל העולם הבא שלו. ארבעה חתמו, שני המלוים היהודים ושני משרתי הסוחר. וכמובן, חתימת הרבי ולהבדיל הגוי. פנה הרבי לשני מלויו: "אני מצוה עליכם שלא לספר אף מילה על מה שארע פה! ועתה, הוציאו כסף מאחד השקים ותשכרו עגלות לרוב, שיביאו את המטען לקרעסטיר".
שיירת העגלות הגיעה, טעונה שקי תפוחי אדמה לרוב, והעיר קרעסטיר צהלה ושמחה. עשרות סעדו על שלחן הרבי, והשאר קיבלו תפוחי אדמה כרצונם באפס כסף וחגגו את החג הקדוש בדיצה. לאחר החג לא יכול היה הגבאי לנצר עוד את הסוד, וגילה אותו – מובן, שבסודי סודות, והוא סופר הלאה בסודי סודות, וקרעסטיר היתה כמרקחה. התקבצו ובאו וטענו בסערת רוחות: היתכן?! למכור עולם הבא, ואת כל העולם הבא, עבור… תפוחי אדמה?! התרגש הרבי וקרא: " דער גאנצע עולם הבא פון ישעיה'לה איז נישט ווערד – כל העולם הבא של ישעיה'לה אינו שווה – אם יהיה יהודי אחד בקרעסטיר שלא יהיו לו תפוחי אדמה בפסח!"
וידוע הסיפור – ספרו לפני ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל שצדיק פלוני ראה דינים שורים על יהודי, וביישו ברבים, ובכך המתיק מעליו הדינים. נשאל, והלא "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא"? (בבא מציעא נט ע"א). וענה: "א כפרה דער גאנצע עולם הבא, מוכן אני להקריב כל העולם הבא שלי, כדי לעזור ליהודי" – "האם כך הגון וראוי?!" שאלו וענה: "אם הוא מוכן להפקיר כל 'העולם הזה' שלו כדי לעזור ליהודי – יכול הוא להפקיר עבור זה גם את 'העולם הבא' שלו"…
ורבי שייעה'לה אכן מוכן היה, והפקיר בפועל, שני העולמות, עבור יהודים! ואנו מה?!
(מתוך הספר מקרבן לתורה הגדה של פסח)