הרבי מקאליב זצ"ל, אוד מוצל מאש התופת ושריד לדור דעה, לא רק היה ניצול שואה, אלא היה זיכרון חי ונושא לפיד לימי השואה הנוראה. מיום עזבו את שערי מחנות המוות קיבל על עצמו להוסיף עוד ועוד מלכות שמים בעולם לזכר הקדושים. הוא לקח את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – הפסוק אותו אמרו הקדושים עת הושלכו לכבשני האש – ודאג שכל ילד יהודי בישראל ובעולם כולו יידע לומר אותו.
הוא היה בעל מרץ ותושייה להרבות פעלים לתורה וליראה כל ימיו. פגשתי אותו לראשונה בשנות הל' המוקדמות עת שהה במעון קיט בטבריה. הוא היה מתגורר שם לתקופות, הקים שם בניין למוסדותיו והפיץ תורה ויהדות בטבורה של העיר.
פעם, כשהייתי במחיצתו, הצביע הרבי מקאליב אל עבר הכינרת ושאל אותי: "מה אלו האורות?". אמרתי לו שזה קיבוץ עין גב. "זה קיבוץ יהודי?", התעניין הרבי. הצעתי לקחת סירה ולצלוח את הכינרת, לראות בעיניים את הקיבוץ.
שכרנו סירה קטנה והגענו תוך דקות ספורות אל מעבר לכינרת בצדה האחר. סובבנו בין רחובותיו השוממים של הקיבוץ ומצאנו ילד יהודי קטן. הרבי מקאליב שואל את הילד: "איפה יש בית הכנסת פה?". עונה הילד לתומו, "פה אין בית כנסת". לשמע הדברים הזדעק הרבי מקאליב: "איך יכול להיות? יהודים יושבים בארץ ישראל בלי בית כנסת? מי כאן בעל הבית?".
הצעתי לרבי שנלך למזכירות הקיבוץ ונברר את העניין. באותם ימים שימש כמזכיר הקיבוץ, מוּקי צור, סופר עברי, מבכירי תנועת העבודה ומראשי התעשייה הקיבוצית. הרבי מישיר מבט למוּקי ושואל אותו מעמקי לבו: "אין כאן בית כנסת? איך זה יכול להיות? אני באתי מכבשני אושוויץ, ראיתי יהודים שמסרו נפשם לבוראם ואיך ייתכן שיהיה יישוב בארץ ישראל שאין בו בית כנסת לתפילה?"
סיכמנו עם מוקי שנערוך במוצאי השבת הקרובה ערב התעוררות לכל באי המקום, בשירה ודברי תורה. במוצאי שבת, חצינו שוב את הכינרת וכל הקהל המתין לנו על הרציף. היה זה מחזה מפעים של קידוש השם שאותו לא אשכח כל ימי חיי. פנינו אל עבר חדר האוכל. קבענו מזוזה במקום והרבי מקאליב שר בדבקות ובעיניים עצומות "אתה חונן לאדם דעת". הקהל התרגש מאוד. מעגלים מעגלים של רוקדים נאספו ושרו שעות ארוכות "ישראל בטח בה'". בסיום הערב, למעלה משלושים מחברי הקיבוץ נרשמו לקבלת מזוזה.
כעבור תקופה קצרה הקים הרבי תנועה של רבנים שייצאו לערי השדה ויביאו את דבר ה', והעמידני כיו"ר התנועה כשהוא מכוון דרכה ונתיבותיה. באותן שנים החל להפעיל את מפעל חייו "בר בי רב דחד יומא" – יום של תורה, והיה סובב והולך בכל הארץ, מדרום לצפון, עבר במפעלים ובאולמות, בשווקים ובחנויות והמריץ ושכנע את האנשים לבוא לשמוע דברי תורה. בכל פעם היה משלב זמרה ושירה.
לא התייאש מהיישוב הכי קטן והכי מרוחק והיה מכתת רגליו לנדוד בערים ולחזק את ההמונים. הוא היה סמל של אהבת ישראל והנצחת הקדושים. יהי זכרו ברוך.
1/988
פטירתו של האדמור מקליב זצו"ל
הלואי שמישהו יאזור אומץ וימשיך את מפעל חייו,ושיתפלל עלינו משמי מרומים ושיחיש הגאולה מהירה ת.נ.צ.ב.ה. אמן
האדמו"ר מקאליב
אכן מרגש מאד מאד היה לראות יהודי כ"כ חם ובעל רגש לכל דבר שבקדושה שהקרין כל כך על כולם, מאד מאד יפה כתבתם, זכיתי אף אני הקטן אבדלח"ט לראות ולחוש בחום ליבו לקדושה ולהיות מוקרן ממנה בטישים ושאר הזדמנויות שזכיתי להכנס לקודש פנימה. יהי זכרו ברוך ותנצב"ה אמן.