ביום ט"ו במר חשוון חל יום היא"צ של הגאון האדיר רבי אברהם ישעיה קרליץ זללה"ה, ה"ה מרנא ה'חזון איש' ע"ה.
ה'חזון איש' נולד ביום י"א במר חשוון תרל"ט בעיירה קוסובה, לאביו רב העיירה, הגאון רבי שמריהו יוסף זצ"ל.
שלושה אחים היו לו, הבכור רבי מאיר היה רבה של 'לחוביץ', וכשעלה לארץ יזם וייסד את 'ועד הישיבות'. האח השני היה רבי יצחק, והוא מילא את מקום אביו ב'קוסובה', והאח הצעיר רבי משה היה דומ"ץ ב'וילנא'.
ה'חזון איש' לא רצה מעולם לשאת משרה תורנית רשמית, ומעודו שקד על התורה, אף שסבל רבות ממחלות ומכאובים רבים.
בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת 'בתיה' בת רבי מרדכי ביי ב'כווידאן', לאחר שהסכימה ליטול על עצמה את עול פרנסת הבית מבלי שתורתו תהיה אמצעי לפרנסתם.
לאחר מכן עבר ל'מינסק' ול'סטיופץ' ובשנת תר"פ עבר ל'וילנא', שם קשר קשרים אמיצים עם הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל.
בשנת תרצ"ג עלה לארץ ישראל והשתקע ב'בני ברק' ומשם זרח אורו לכל רחבי תבל, כאשר קבע מסמרות רבים בהלכה ובהעמדת עולם התורה והאדרת בני הישיבות הממיתים עצמם באהלה של תורה.
נטמן בבית החיים בבני ברק וציונו הקדוש הפך לסלע הדמעות עליו פורקים עם ישראל צרותיהם ומבקשים משליח הצבור שיעתיר עבורם לפני כסא הכבוד.
אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר… (יח כד)
הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל שוחח עם מרן ה'חזון איש' זללה"ה על דברי הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל בספרו 'רוח חיים' עמ"ס אבות (פ"ג מ"ב) שאדם המתפלל על צרותיו, צריך להתפלל אף על צער השכינה, ושאל רבי חיים גריינמן: מה יעשה מי שאינו בדרגה כזו שיכולים לכלול בתפילתם את צער השכינה?
השיב לו ה'חזון איש' שבקוסובה היה דרשן שדרש ואמר: איך אנו היינו מגיבים לו הקב"ה היה מודיע לנו שהוא הולך להפוך את סדום…?! הרי היינו מרוצים מאוד ואומרים שכבר לפני עשר שנים היו צריכים לעשות כן לרשעים הללו, ואילו אברהם אבינו שומע בשורה זו מהקב"ה, והחל מתווכח עמו… האף תספה צדיק עם רשע…? אולי יש חמישים… אולי יחסרון החמישים חמשה התשחית בחמישה את כל העיר…? רואים מכאן שהקב"ה רוצה שיתווכחו עמו.
לפי הבנתי הדלה, ה'חזון איש' למד מתפילת אברהם אבינו על אנשי סדום, שיש צורת תפילה שהיא כוויכוח עם הקב"ה, ובוויכוח בוודאי מבטאים את הענין האישי ולא את צער השכינה…
***
"התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם, וככל שישים האדם מבטחו בו ית' כן יעלה וכן יצליח" – כך כתב ה'חזון איש' באגרותיו (א ב), ואכן ידע מרן זללה"ה לתפוס במטה זה. תפילותיו היו בהתרגשות גדולה מאוד ובהתלהבות בוערת. היה מתפלל ממש כמונה מעות, ובשעת התפילה היה מתרומם ומתנשא לעולמות נשגבים, ולא היה מרגיש כלל מהנעשה סביבו, כל עצמותיו היו אומרות תפילה ושעות רבות היה עומד על רגליו ושופך שיחו לפני קונו.
פעם נתעוררה שאלה דחופה בענין פיקוח נפש, עד שהוזקקו לשאול את ה'חזון איש' באמצע התפילה. הגאון רבי שמריהו גריינמן זצ"ל נגש לשאול אותו, ואף ששאל כמה פעמים, החזו"א לא שמע, עד שהיה צריך לנענע אותו כדי שישים לבו לשאלתו.
פעם אמר לתלמידו הגאון רבי שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל שיגיעתו בתפילה עולה על יגיעתו בסוגיות החמורות שבש"ס, ואכן רבים העידו שאחר התפילה היה מותש מאוד מעמלו הרב בעת התפילה, ובתפילת מנחה אחר 'קדושה' התיישב חסר אונים וצנח על הכסא, כשראשו מונח על כתפו.
***
"הלימוד והתפילה קשורים זה בזה" – כתב החזו"א באגרותיו (א ב) – "עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד, תפילה בבחינת 'קבע' מרחיקה את הלימוד, והלימוד בעצלתיים מונע תפילה" כך כתב וכך עשה… כפי שסיפר הגאון רבי אברהם יעקב קווינט זצ"ל שהיה לומד עם ה'חזון איש' ועם אחיו הבכור רבי מאיר קרליץ בקוסובה, כאשר היו בני שש עשרה ושמונה עשרה…
"למדנו גמרא וראשונים בעיון, שש שעות ברציפות, דבר יום ביומו, וכל אימת שנתקלנו במבוי סתום, היינו לוקחים שלושתנו ספרי תהילים, וכל אחד היה פורש לקרן זוית ושופך צקון לחשו לפני האלוקים, בלב נשבר ובדמעות שליש, שיחון אותנו ויתן בלבנו בינה להבין ולהשכיל בדברי תורה.
"אחרי התפילה, בעיניים אדומות מבכי שבנו אל הגמרות והתחלנו לחרוש הסוגיא מחדש, 'הפוך בה והפוך בה' עד שהקב"ה גילה לנו האמת המכוסה בין השיטין…"
***
באהבת הבריות של ה'חזון איש' ידע להשתמש במטה עוז – זה התפילה, להיטיב עם הזולת ולהמתיק את צערן. כך היה כאשר לילה אחד כאשר כבר שכב על יצועו, ולפתע הוא שומע קול בכי בוקע מאחורי חלון ביתו, מאוד נכמרו רחמיו לשמע קול הבכי, והוא הזדרז לצאת מהבית ולברר מה ארע? מיהו הבוכה וזקוק לעזרה?
והנה לפניו משפחה שלמה עומדים ובוכים, "אבינו חולה אנוש" – ספרו בני המשפחה – "ואף הרופאים אובדי עצות… צריך לעורר רחמי שמיים… למי יכולנו לנסוע באמצע הלילה….? חשבנו שהרב בוודאי לא יקפיד…"
מיד שאל ה'חזון איש' את שם החולה ושם אמו, והרגיע מאוד את בני המשפחה. הוא נסך בהם תקוה ואמונה שהחולה יבריא, למרות ייאושם של הרופאים, ולא הסתפק בכך, אחר שהם הלכו, הוא לא פרש לישון אלא העתיר והתפלל לרפואת החולה.
כך גם היה כאשר באו לשאול את פיו איך להתנהג עם חולה הקרובה לגסיסה המוטלת על ערש דוי בירושלים, והיא רכשה לעצמה חלקת קבר מחוץ לעיר, האם מותר להוציאה במצבה הנוכחי מירושלים כדי שתיקבר בחלקה שקנתה?
הוא לא ענה להם על שאלתם, אבל דרש וחקר לשם החולה ושם אמה, והתפלל לרפואתה.
ואמנם אחז במטה התפילה ושם מבטחו בו ית', כלשונו הק', אך פעם ארע שהתפלל על בן חולה של אחד ממקורביו, ובאמצע הפסיק את התפילה, האב נחרד ומיהר לבית החולים, ואכן מצא כי באותורגע שהחזון איש הפסיק את התפילה כבר נפטר הבן…
***
חורף אחד לא ירדו גשמים, ובד"ץ 'העדה החרדית' כבר תיקן לומר תפילה על עצירת גשמים. והנה שלחו את מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א לעבור לפני התיבה לתפילת מנחה בביתו של ה'חזון איש'.
"שאלתי את ה'חזון איש'" – סיפר רבי חיים – "האם לומר תפילה על עצירת גשמים?"
"מדוע?" – שאל ה'חזון איש', "כך אמרו הבד"ץ" – השבתי, "ומדוע הם אמרו?" – הוסיף החזו"א להתעניין, ועניתי: "כי אין גשם…"
"אין גשם?" – תמה ה'חזון איש' – "אל דאגה עוד יהיה הרבה גשם…" פסק, והתחלנו להתפלל…
"עודנו באמצע תפילת מנחה" – "המשיך רבי חיים לספר – "החלו לרדת גשמי זלעפות. לאחר מנחה נכנסתי לחדרו ואמרתי לו: 'איזה מופת אירע פה…' והחזון איש חייך…
כאשר ספרו מעשה זה למרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצ"ל, ציין על כך את דברי הגמרא (כתובות ה א) עה"פ 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע', מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע, ומאי ניהו? מטר!
***
כאשר היתה אחותו פעשא מרים (לימים אשת מרן ה'קהילות יעקב' זצ"ל) כבת שנתיים, חלתה מאוד והרופאים נואשו מחייה, היא אבדה את הכרתה ושכבה ללא רוח חיים.
אנשי ה'חברא קדישא' חשבו שיצאה נשמתה והשכיבו אותה על הארץ, הדליקו נרות ליד ראשה וקראו פרקי תהילים כנהוג.
כל אותו העת, אחיה מרן ה'חזון איש' לא הפסיק להתפלל לרפואתה, הוא שפך דמעות כמים לפני רופא כל בשר ולא אמר נואש. שערי דמעות לא ננעלו והתפילות הגיעו לפני כסא הכבוד ולפתע הילדה התעוררה לפליאת כל הנוכחים. עברו כמה ימים והנה שבה הילדה לאיתנה בריאה ושלמה.
החזון איש אמר אז: "זו לא אותה פעשא מרים כמקודם…"
♦♦♦
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (כב א)
בספר 'אמונה ובטחון' (פ"ד אות ט') כתב מרן ה'חזון איש' זללה"ה, שאסור לאדם לחפש נסיונות, כדי להתרגל בתיקון המידות. אדרבה חובות המוסריות שלא להיכנס למקום שעלול לבוא לידי נסיון, כמו שאדם נזהר שלא לעמוד במקום סכנה, ואם בסכנת הגוף כן, כ"ש בסכנת הנפש, וכמו שאין נכנסים לעסק בספק השקול של רווח והפסד, בזמן שההפסד הפסד עולם, אף שהרווח רווח עולם.
וכן הנזיר אינו רשאי להיכנס לכרם לעורר תאוותו לענבים האסורים עליו, כדי לכוף יצרו ולהשתלם במדה המתוקנה במבחן התאווה, וכמו שאמרו: 'סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב'.
ואדרבה הקירוב עצמו למקום התורפה, היא עבירה, כמו שאמרו בגמ' (סנהדרין קז א) 'לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון', ר"ל אפי' בשביל להתרגל לנסיונות ולעלות בעבודתו ית'.
לאור הדברים הנזכרים, מובא בספר 'מעשה איש' בשם אחד מהתלמידים, שה'חזון איש' התנגד לאלו המפרשים שנסיונו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, היה כדי להתלמד ולהתרגל לעמוד כנגד רגשי הרחמנות. ואמר שאדרבה הניסיון היה שאע"פ שהיו לו כל ההרגשים של אהבה ורחמנות, עם כל אלו יעקוד את בנו לשם קרבן, משום ציווי הי"ת בלבד, ולא שיתרגל לעקור רגשי הרחמנות.
♦♦♦
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (יח ג)
אמר רב יהודה אמר רב: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' (שבת קכז א)
בספר 'עולמם של גדולים' מסופר שפעם הגיע הגאון רבי יצחק לוין זצ"ל לשוחח עם מרן ה'חזון איש' זי"ע. כשהגיע זמן תפילת מנחה, שאל אותו החזו"א האם הוא כבר התפלל? ומשנענה בשלילה, אמר החזו"א: "אם כן אפשר ללכת להתפלל…"
אמר על כך ר' ברוך יצחק: 'זה אחד מההנהגות בדברי חולין של ה'חזון איש' שראו בהם שורש ואחיזה בהלכה, שהרי לו הייתי עונה לחזו"א שכבר התפללתי, היה לו דין של 'מכניס אורחים' והיה עוסק במצוה ופטור מן המצוה, ו'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'.
***
הגאון רבי חיים ברים זצ"ל מספר על הכנסת אורחים מיוחדת לה זכה ממרן ה'חזון איש' זצ"ל וגיסו בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל.
"היה זה בשעת לילה כאשר כבר לא היה באפשרותי לחזור לירושלים, החזו"א, הסטייפלער ורעייתו, אחות החזו"א, טרחו בעצמם בהכנת מקום לינה עבורי, הסטייפלער ורעייתו סחבו את המזרון וכלי המיטה, והחזו"א הלך לפניהם והראה להם היכן להניח המזרון, ואף הכין לי ספל לנטילת ידיים והניחו ליד מיטתי…
"ניסיתי להתנגד לכל הכבוד הזה ולטרחה המרובה שטרחו עבורי, אלא שאז אמר לי ה'חזון איש': 'ממתי יש לאתרוג זכות לומר מה יעשה איתו בעל הבית…', כשכוונתו שהרי האורח הוא כאתרוג, חפצא של מצוה, ואינו יכול לחוות דעה מה יעשה בו מקיים המצוה…
***
מהסיפורים הבאים נוכל ללמוד בבחינת 'מעשה רב' כמה הלכות בדיני 'הכנסת אורחים':
הגאון רבי שרגא פייבל איידלמן זצ"ל התארח פעם אצל ה'חזון איש'. כשהגיע זמן תפילה, שלחו החזו"א להתפלל, וציין שהוא עצמו פטור מתפילה מחמת חולי.
"אם כן" – אמר לו ר' שרגא פייבל – "אינני רוצה להטריח את הרב, לא אתאכסן כאן עוד…"
אמר לו ה'חזון איש': "אמנם פטור אני מתפילה, אבל מהכנסת אורחים אינני פטור…!"
***
לאחר הפגישה המפורסמת עם ראש הממשלה דאז, בענין גיוס בנות, שאל הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, שהסתובב בבית בזמן הפגישה, את ה'חזון איש', כיצד התייחס לראש הממשלה? השיבו ה'חזון איש': "הלא ראית נתתי לו סטירה וליטוף, סטירה וליטוף, סטירה כי הגיעה לו. וליטוף כי הרי הוא אורח שלי ואיני יכול להשאירו פגוע לחלוטין…"
***
פעם ארע שהמנין למנחה גדולה בבית מרן ה'חזון איש' התאסף בקושי רב. כאשר הגיע העשירי, נגש אליו גיסו הגאון רבי שמואל גריינמן זצ"ל ושאל אותו כדת מה לעשות: "הזמנתי אורח לביתי לשעה זו, האם להישאר לתפילה, או ללכת הביתה לקבלו?"
ענה לו החזו"א: "מי שדבוק במידת האמת, אין זו אצלו בגדר שאלה…"
ואכן באותו יום לא התפללו מנחה גדולה בבית ה'חזון איש'.
***
פעם ביקר אצל מרן ה'חזון איש' אורח מתל אביב שמאוד היה מקפיד על כבוד עצמו. לאחר הביקור הורה ה'חזון איש' לאחד מבני ביתו שילווה את האורח עד תל אביב.
כשנשאל מה ראה כל כך לכבד איש זה, השיב: "הרי זה בבחינת 'די מחסורו אשר יחסר לו…'