יום רביעי, 1 בצהרים. לומדי הכוללים סוגרים בצער את הגמרא. צלצולי הפעמון במוסדות החינוך בעיר מצלצלים ולרחוב פורצים מאות ילדים, עטויי ילקוטים ואפופי קולות, אל האוטובוסים הפנימיים בעיר. ההורים מתרוצצים מ"גן דבורה" ל"גן רחלי", ל"תשב"ר" או ל"דרך התורה", אמהות ממתינות בפתח "בית יעקב" וההסעות של "שביל החינוך" עצרו ליד המדרכה. יענקל מוכר בקיוסק ומשיב לשאלות הקבועות של "כמה עולה מסטיק עגול" ואז, אז לפתע החל לזרוח אור מיוחד, אור מופלא, אור שכמותו לא ראינו מעולם.
היהודי שעמד לידי הפסיק את שיחת הסלולרי הנחרצת שלו. אנחנו מביטים אחד בשני, מנענעים בראשנו, מזיזים את הכתף, מרימים את העיניים לאור הקסום, ואז האיש, שמתפלל ב"תימנים" ליד ביתנו, מביט בי בזעזוע נרגש ואומר מילה אחת. "המשיח!!".
כל גופי רועד. הידים, הרגלים, הראש. הלב דופק בפראות והעיניים מביטות מסביב, על האור, כמותו לא ראיתי מעולם. "המשיח", לוחש היהודי היקר שלידי, "שהחיינו".
"מה מתרחש כאן?", "מישהו מוכן להסביר?" , קוראים כולם. הסלולרי רוטט ואני מצליח אך בקושי להשיב לבני ביתי, ששואלים מה מתחולל. "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: "ענווים הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם"… אני משיב ודומע.
כולם רצים הביתה, מאושרים בעליל. אנשים משולהבים, צוחקים ובוכים כאחד, המומים ונרעשים. ליד ביהכנ"ס ראיתי אברך עומד ובוכה, כשלידו עומד תלמיד חכם ידוע, משפשף את עיניו וצובט את עצמו ביד שמאל. "אוי נפלא! גיוואלדיק!" הוא ממלמל לעצמו, מחייך וצוחק.
בבית כבר רקדו ריקוד סוער. "אבא! מתי ייבנה בית המקדש?" שאל אלי, ועיניו התכולות מנצנצות בניצוצי חמה מופלאות. "תשבי יתרץ קושיות והוויות", השבתי לו, "נמתין ונראה".
"כלומר?", שאלה אמא.
ואני מסביר: "לפי הירושלמי, בית המקדש אמור להיבנות עוד קודם לבוא המשיח. גם בתפילת "שמונה עשרה" אנו קודם מבקשים על "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ורק לאחר מכן מתפללים ש"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". לדעת הרמב"ם, קודם המשיח מגיע ורק לאחר מכן יבנה בית המקדש. אך כתוב בספרים שבגאולה של "אחישנה", כשהמשיח יגיע עוד לפני הזמן שנקבע לו מהשמים מלכתחילה, המשיח יבוא ורק בהמשך יבנה בית המקדש".
מנסים לחייג לסבא וסבתא, אך כל הקווים תפוסים. על הקו הסלולרי נמצא רבי יעקב , תלמיד חכם מהאזור. "אז זה "בעייתו" או "אחישנה"?" הוא שואל, מבעד לקולות השמחה הענקית שנשמעים גם ברחוב שלו.
"אחישנה!", אני משיב בחדוה, "הרגע הסברתי לילדי שהמשיח היה יכול להגיע "בעיתו", בשעה שהקב"ה קבע לו מראש, וישנו מצב של "אחישנה", שהמשיח מגיע בפתע פתאום, לא בזמן שקבעו לו מהשמים מלכתחילה, אלא בפתע, ברגע שהקב"ה החליט לעשות זאת מסיבותיו שלו. כנראה המשיח הגיע ב"אחישנה", שהרי המשיח הגיע לפני שבית המקדש נבנה, וזוהי ראיה ל"אחישנה", שהקב"ה זירז את הגאולה והביא קודם את המשיח".
"אם זאת גאולה של "אחישנה", המשיח צריך לעשות קודם כל מופתים ואותות, כפי שמוכח מהרמב"ם ומה"אור החיים" הקדוש. איזה אותות המשיח עשה בינתיים?" תוהה רבי יעקב.
"נלך לכולל ונראה מה הציבור אומר על העניין!" אני משיב לו, שוכח לגמרי מארוחת הצהרים.
2:30 בצהריים והכולל עמוס מפה לפה. כולם הגיעו, כפרפרים הנמשכים אל האור, למרות שה"סדר" מתחיל רק בעוד שעה ורבע. התחושה הכללית בלבבות מזכירה את יום כיפור ושמחת תורה גם יחד. הלב פועם בריגשה, הנשמה עולה על גדותיה וההרגשה היא שאין, אין לנו יותר שום דבר יותר בעולמנו, מלבד השכינה הקדושה. מכאן ואילך, כך מרגישים כולם, לא יעניינו אותנו הבלי העולם ומשוגותיו, עסקי הכסף, הכבוד והתאוות הגשמיות. רק תורה ותפילה, רק עבודת ה' באמת, בפנימיות ובעומק .
"מה קרה?" תוהה ר' משה, "מדוע כולם הגיעו כעת? שימו לב שאפילו האנשים העובדים לפרנסתם, אלו שלא לומדים כל השנה יותר משעתיים ביום, מנסים לחפש מקום פנוי בכולל".
"ולמה אתה עצמך הגעת?" צחק ר' אשר.
"אינני יודע! משהו משך אותי לכולל!" התחייך ר' משה.
ר' ישי שולף מהארון כרך רמב"ם ומבהיר: "הרמב"ם כותב במפורש שכשהמשיח יגיע, תרבה הדעת, החכמה והאמת, וכל חפץ העולם ומגמתו לא יהיה אלא לדעת את ה' בלבד. הרמב"ם כתב לנו בבירור שכולנו, כל היהודים, נרצה ללמוד וללמוד ולהחכים מכאן ואילך, אם כן מה הפלא שכולם נוהרים לכולל כבר בשתיים וחצי בצהריים?!".
ר' נחמיה נכנס, והוא, זורח מאושר, מספר שבנו בן השמונה החל לצטט, החל מ- 1 בצהריים, את כל מסכתות ברכות, תענית וביצה, אותם הם למדו בחיידר בלימוד המשניות מכתה ב' ועד עכשיו. "האם זה גם קשור למשיח?".
"בודאי!" השיב ר' יהודה, "כתוב בביאור הגר"א על תיקוני הזוהר שבבוא המשיח יהא כל ילד קטן מעם ישראל צופה ומביט, רואה מסוף העולם ועד סופו, מדורות בראשית ועד דורות אחרונים, ואין שום דבר מאפיל על עיניו מלראות ולדעת. כל אשר יפתח את ספר תורת האלוקים יגלה בו סודות מבראשית וסודות מרכבה, במבט עין יראה בו נפלאות ואמת, הרבה יותר ממה שחזו בו רבבות עוסקי התורה בכל שנות חייהם לכל דורותיהם, שהרי "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
בסוף "סדר שני" ניגשו לתפילת מנחה. האוירה היתה מחשמלת. קריאת ה'אמן יהא שמיה רבא' הדהדה למרחוק, הרבה יותר מקריאת 'ה' הוא האלוקים' שבסיום תפילת נעילה. מאות מתושבי העיר הצטופפו יחדיו, מעתירים בתפילה ובהודאה חרישית מעומק הלב, מודים ומכוונים בכל לב, אל מול ארון הקודש. "הרגשתי ששערי שמים נפתחו בתפילתי"- לחש ר' נפתלי- "כל המחיצות והמניעות, שליוו אותי 30 שנה, נעלמו. הכל נהיר וברור, חשים בחוש את האבא שלנו בשמים!". ר' נפתלי מחה דמעה וכל העומדים סביבו הנהנו בראשיהם בהסכמה. חומת הברזל שעמדה בין ישראל לאביהם שבשמים, החל מחורבן הבית, (ברכות לב, ב), נעלמה כלא היתה. פשוט מרגישים קרבת אלוקים עצומה!!
"אגד מסיעים את כולם לירושלים", קרא מישהו וכולם מיהרו החוצה, לעלות לירושלים, לברך את ארבע הברכות שמברכים בראיית המשיח, כמובא בפוסקים…
—- "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא".