יקותיאל יהודה גנזל
אילו היה מישהו לוחש על אוזננו לפני שנה בדיוק, באלול תשע"ט ומגלה לנו, בשקט־בשקט:
"תש"פ לא הולכת להיות קלה. משהו גדול ונורא עומד לקרות. תש"פ תהיה שנה מוכת קורונה. שנה בה עשרות ומאות יהודים ימותו ברחבי העולם בגלל נגיף אחד ארור. שנה בה אלפי ורבבות יהודים יעברו שבועות וחודשים של כאב וסבל, עייפות וחולשה, בגלל אותו נגיף. שנה בה המונים יאבדו את מקורות פרנסתם ויישארו תלויים בחסדי הגרוש וחצי הממשלתי".
אילו היינו יודעים, היינו קורעים שערי שמים. אילו היה אי מי מגלה לכל אותן עשרות ומאות משפחות שנותרו מיותמות, שלראש השנה תשפ"א תעיב עננת יתמות ושכול על אווירת החגיגיות של השנה החדשה. אילו – – –
כבקרת רועה עדרו – חרדו בעלי המוסר – כמו בעל עדר המעשר את צאנו, הוא מעביר אותם בעד השער וכל בהמה עשירית מקבלת הצלפה על הגב, סימן אדום. היא ממשיכה להסתובב ולהשתובב ואינה יודעת שיש לה כתם אדום על הגב, ושהכתם האדום מספר שעוד מעט היא עתידה להיקרב כקרבן ולהישחט… כך הקב"ה מסמן בראש השנה סימונים, מי יחיה ומי להיפך. אנשים מסתובבים עם סימן על הגב, חיים את החיים, מי יספר להם שעליהם להתכונן בסילודין לרגעים האחרונים?
את הגלגל אחורנית אנו כבר לא יכולים להחזיר, אבל אנחנו עדיין מחויבים להביט קדימה, להביט אל האופק התשפ"אי, להביט ולהחליט: "אני חפץ בחיים! בחיים טובים, חיים של בריאות, של אושר (ובינינו: גם של עושר)".
זה הזמן, הזמן לעורר רחמי שמים, הזמן לטלטל מרומי רקיע. זה החודש בו 'המלך בשדה' ועלינו לנקות את עצמנו, למרק כל חלקה בנפש, להתכונן לקראת יום הדין.
וביום הדין השנה נקרע עולמות, נשאג 'קרע רוע גזר דיננו', נתייפח 'מנע מגפה מנחלתנו', נצווח 'שלח רפואה שלימה לחולי עמך'.
(המבשר)