יוסף מאיר האס
איזו ברכה בירכו בני ישאל על אכילת המן?
דיון מרתק שהתפשט על פני דורות רבים, התעורר בקרב גדולים וצדיקים, בבירור נוסח הברכה הראשונה שבירכו בני ישראל על אכילת המן, כאשר ישנם פוסקים הסבורים שייתכן מאוד שבני ישראל לא חויבו לברך כלל על המן. בגמ' (ברכות מח:) אמרו חז"ל, משה תיקן לישראל ברכת 'הזן' בשעה שירד להם מן. וכתב רבנו בחיי (פ' בשלח), שבפרשת המן עצמה ישנו רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר בפרשת בשלח (ט"ז, י"ב): "ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה'", וידיעה זו תזכירוהו בברכה על אכילת המן.
לא ברכו כלל
הרה"ק בעל 'בני יששכר' זי"ע, מביא בספרו ('מאמרי השבתות' מאמר ג ברכת שבת אות ג), בשם הרמ"ע מפאנו, שלעתיד לבוא כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלוויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן ויברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים"…
הרה"ק ה'בני יששכר' מוסיף שם עדות אישית: "והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קודשו של כבוד מחותני, הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל, נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היתה ברכת המן, ואני הייתי משיב, שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו "המוציא לחם מן השמים", ונפל ויכוח בדבר בין החברים. נענה אחד מן החברים, הלא הוא הרב המקובל מו"ה ישראל דוב זלה"ה, אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר, כיון שהוא 'לחם אבירים' – נבלע באיברים (יומא עה:), שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היתה פסולת, ונהנתי מאוד, כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מהרמ"ע, שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד".
דבר חידוש כותב שם ה'בני יששכר', שאם אמנם בימות החול ייתכן שבני ישראל לא בירכו כלל על אכילת המן, מהסיבה שלא היה בו בירור, הרי שבשבת קודש היו מברכים ברכה מיוחדת. בזה מפרש ה'בני יששכר' את דברי המדרש (בר"ר פי"א ס"ב): "ר' נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה" – "זה הדבר אינו מובן כלל וכו', אבל בזולת דברי הרמ"ע מפאנו ז"ל יש לומר, דבאמת לא היו מברכין על המן בימות החול שום ברכה מטעם הנ"ל, אבל בשבת עם היות שלא היו מברכין ברכת הנהנין, עם כל זה להיות שבת הוא קודש, והאכילה בו כעין אכילת קדשים, היו מברכין ברכת המצוה 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לאכול סעודת שבת', וזהו 'וקדשו בברכה', זה מה שנראה לדעתי לפרש כעת והש"י יודע האמת".
בס' 'ברכת אהרן' עמ"ס ברכות (לה.), הביא ראיה לדברי ה'בני יששכר' שלא בירכו קודם אכילת המן, מלשון הגמרא שם 'אסור לו לאדם שייהנה המן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל'. משמע מלשון הגמרא שחיוב ברכה לא שייך רק בנהנה מן העולם הזה, ואילו המן לא היה מהעולם הזה אלא מהעולם הבא, כפי שכתב המהרש"א (חגיגה יב: ), ולפי זה לא היה בו חיוב ברכה.
בזה מבאר ה'ברכת אהרן' את הפסוק בפרשתנו (ט"ז, ט"ו): "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה". שהכוונה, ששאלו מה הוא, כדי לדעת איזו ברכה יש לברך עליו, כיון שהיו מרגישים בו טעמים שנים, ולא ידעו איזו ברכה תצדק עליו. על זה השיב להם משה: "הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה", היינו כי זה הלחם אשר השפיע לכם ד' ממעון קודשו, ואין עליו חיוב ברכה כלל, וכאמור.
המוציא או הממטיר?
לעומת זאת, הגה"ק רבי יוסף חיים מבגדד זי"ע, ה'בן איש חי', מתקשה לקבל את דעתו של ה'בני יששכר'. בשו"ת 'תורה לשמה" (סי' סג), מצטט את דברי ה'בני יששכר': "שאלה: חכם אחד היה דורש שכל עיקר ברכת הנהנין הוא לברר הטוב מן הרע, ואמר לפי זה יש לומר דישראל לא בירכו על המן שהיה יורד מן השמים ואין בו בירור, והשומעים חלקו עליו, מנין לך דבר זה, והכרח זה אינו הכרח, על כן רצינו לדעת אם האמת עם אלו האומרים שבירכו עליו, גם מה ברכה ברכו עליו. תשובה: הן אמת שעל ידי הברכה יהיה בירור, מכל מקום גם אם לא היו נצרכים לבירור, נמי צריך לברך בעבור הודאה ושבח, ועל ידי זה משתלשל שפע בכל העולמות, והרי להדיא איתא בגמרא א"ר נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ונמצא היו מברכים ברכת 'הזן' על המן כמו שאר לחם, וממילא שמעינן שגם ברכה ראשונה היו מברכים, דמאי שנא".
כאן נדרש ה'בן איש חי' לשאלה, באיזה נוסח ברכה הם השתמשו על אכילת המן: "ומה ששאלתם כיצד הייתה הברכה שלו, הנה נמצא כתוב להרמ"ע ז"ל ב'מאמרי השבתות', שלעתיד בסעודת לוויתן יוציאו את צנצנת המן ויאכלו ויברכו 'המוציא לחם מן השמים' ע"ש, ונראה לי דישראל היו מברכים על המן 'הממטיר לחם מן השמים', כמו לישנא דקרא דכתיב 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' וברוך היודע".
מעניין לציין שמרן הגאון מטשעבין זצוק"ל בשו"ת 'דובב מישרים' (ח"ד ליקוטי תשובות), מצטט את דעת ה'ספורנו', הסובר שבלקיטת המן בשבת היו חייבים משום איסור תולש דבר מגידולו. ומזה לומד הגאון מטשעבין, שבהכרח סבר ה'ספורנו' שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטשעבין שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם.
לעומת זאת בס' 'פרדס יוסף' (פ' בשלח) מביא בשם ספר 'חמדת ישראל', שבני ישראל בירכו על המן ברכת בורא פרי האדמה, ולדברי חז"ל שטעם המן השתנה לכל הטעמים שבעולם, אזי בירכו עליו לפי טעמו: מי שרצה לטעום בו טעם תפוז – בירך 'בורא פרי העץ', מי שטעם בו כרצונו טעם עוגה – בירך 'בורא מיני מזונות', וכן בכל הטעמים. ובס' 'גם אני אודך' (פרשת בהעלותך) להרה"ג ר' גמליאל רבינוביץ שליט"א, מביא דבר נפלא בשם כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'חוקי חיים' זצ"ל מ'שומרי אמונים' שאמר, כי היו שלוש דרגות בישראל: הצדיקים שלא הרגישו שום טעם במאכל מחמת דביקותם בהקב"ה, לא בירכו על המן כלל, הצדיקים הבינוניים שהרגישו מעט טעם במאכל, בירכו "המוציא לחם מן השמים", ואילו פשוטי העם בירכו "המוציא לחם מן הארץ"…
לא נוכל להאריך ולהביא את כל השיטות בנושא, אך מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, מצטט כמה נוסחאות של ברכות שהובאו בספרי האחרונים על ברכת המן, הובאו דבריו בספרו שו"ת 'יחווה דעת' (ח"ו סי' יב): "ב'ספר חסידים' לרבי יהודה החסיד (עמ' שצט) כתב, שהיו מברכים על המן 'הנותן לחם מן השמים'", והגר"ע יוסף משווה זאת לסברת הרמ"ע מפאנו שבירכו עליו 'המוציא לחם מן השמים': "בס' 'גן רווה' (דברי חנוך דף סד) העיר, שהרי נאמר במן 'וטעמו כצפיחית בדבש', ואם כן היו צריכים לברך עליו 'בורא מיני מזונות', הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו 'נפש חיים' (מערכת מ' אות קו) מסיק שהיו מברכים מתחילה ברכת 'המוציא לחם מן הארץ' כרגיל, ע"ש באריכות נפלאה".
ברכת המזון תיכף ומיד
כפי שלמדנו בדברי הגמ' שהובאו בתחילה, משה רבינו תיקן ברכת 'הזן' על אכילת המן. בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג סי יג) למד מכך, שבירכו עליו למרות שלא היה לחם מחמשת מיני דגן: "ולפי זה צריך לומר דעל מן היו מברכין ברכת המזון, אף דלא היה לחם מה' מינין, דמהאי טעמא כתב בריטב"א (קידושין לז: ) דלא היו יוצאין במן ידי חובת מצה… ומכל מקום היה מחוייב בברכת המזון אם עשו ממנו פת, וכן איתא בהדיא (ברכות מח:) משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן".
מרן ה'חזון איש' (או"ח סי' כח ס"ד) מקשה על דברי חז"ל (יומא עה:) שאמרו שהמן נבלע באיברים ונתעכל מיד, שלפי זה כיצד משה רבינו תיקן לברך ברכת 'הזן' על אכילת המן, הרי לאחר שנתעכל המזון במעיים, לא ניתן לברך ברכת המזון?! ומחדש, שבמדבר בירכו ברכת המזון תיכף ומיד אחר האכילה, וכותב שמכאן ישנה הוכחה שכל זמן שהמזון מתעכל במעיים, הרי הוא כאילו אוכל וניזון עכשיו, ושיעור עיכול הוא רק שיעור בשהות לזמן שניתן לברך לאחר האכילה.
המקור לסגולת אמירת פרשת המן – מזונות בריווח
כמעט בכל סידורי התפילה, נדפסה פרשת המן בסופה של תפילת שחרית, ורבים הם האומרים אותה באריכות ובדביקות דבר יום ביומו. סגולה גדולה לפרנסה ברווח יש באמירתה, כפי שכבר כותב רבינו יעקב בעל הטורים (או"ח סי' שא): "טוב לומר פרשת המן". ומרן ה'בית יוסף' (שם) מבאר: "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה", ב'פרישה' שם הוסיף: "בירושלמי דברכות איתא, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו", ולגבי אמירת פרשת המן בשבת, פסק ה'באר היטב' (סי' א ס"ק ט) "וגם בשבת יוכל לומר פרשת המן".
רבינו בחיי (פ' בשלח) מחזק את הסגולה וכותב: "קבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל ים, מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות". על דברים אלו מוסיף רבי שמשון ב"ר צדוק בספרו 'תשב"ץ קטן' (סי רנו): "ואני ערב בדבר". גם בס' 'נוהג כצאן יוסף' (דיני הנהגת כל יום, סעיף לד), הביא המחבר מ'ספר הישר' לרבינו תם: "מובא שהאומר פרשת המן בכל יום שניים מקרא ואחד תרגום, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו".
מדוע כינו בני ישראל את המן "לחם הקלוקל"?!
אמר כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'מקור ברוך' זי"ע מסערט ויז'ניץ: בפסוק (חוקת כ"א, ה'): "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ולכאורה אין להבין למה קראו בני ישראל את המן, שהיה לחם מן השמים, והרגישו בו את כל הטעמים שבעולם, בשם מגונה כזה. ופירש פה קדוש בדרך צחות, ע"פ דברי חז"ל (יומא עה.) עה"פ (בשלח ט"ז, ל"א) 'והוא כזרע גד לבן', תניא ר' יוסי אומר, כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד שניים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתיו לי וכ'. והנה מאחר שטבע המן היה שגילה את עוונותיהם של בני ישראל, ועל ידי זה עורר קטרוג עליהם, לכן קראו למן בשם 'לחם הקלוקל'"… ("נועם הברכה" ח"א עמ' שי"ט)
מקור הסגולה
אם אמירת פרשת המן בכל יום משפיעה מזונות בהרחבה, הרי שבהגיע יום שלישי פרשת בשלח, ישנה סגולה מיוחדת ומפורסמת משמו של הרה"ק רבי מנחם מענדלי מרימנוב זי"ע, לקרוא את פרשת המן שמופיעה בפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. יצוין כי נודע על הרה"ק מרימנוב שהיה דורש בקביעות דברי תורה על פרשת המן, ובכך היה משפיע שפע לעולם, ובספרו 'מנחם ציון' מובא כי עשרים ושתיים שנה דרש מדי שבת בשבתו על פרשת המן.
מקור סגולה זו שהתקבלה בקרב רבים וטובים מתפוצות ישראל, לא ידוע במדויק, ואם כי ב'לוח דבר בעתו' כותב הרה"ג ר' מרדכי גנוט שליט"א, שלא הביא סגולה זו משום שלא נודע לו מקורה וגם יהודים יוצאי רימנוב אמרו שמעולם לא שמעו עליה, גם לא לפני מלחמת העולם השניה, ובפרט שגם בס' 'ילקוט מנחם' – ליקוט דברי תורתו ושיחותיו של הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זי"ע – לא הובאה סגולה זו, עם זאת יצוין כי במהדורת 'ילקוט מנחם' (שנת תשנ"א בהוספות ומילואים) מובא כי המקור לכך הוא הרה"ק רבי אברהם שלום מסטראפקוב זי"ע, שהיה רגיל לומר זאת בשם הרה"ק מרימנוב, כי אמירת פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום, ביום שלישי של פרשת בשלח, היא סגולה מיוחדת לפרנסה.
גם מדבריו של כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, משמע שלא הייתה דעתו נוטה לקבל סגולה זו בחיוב, ואלו הם דבריו שהודפסו בס' 'אגרות קודש' (חלק יב עמ' יט): "לא נעלם ממני המובא בספר 'משמרת שלום' בשם הרה"צ הר"פ מקוריץ, אשר סגולה לפרנסה לאמור בכל יום פרשת המן וי"ג עיקרים בהשכמה, ופשוט שענייני סגולה הנאמרים במקום פלוני וזמן פלוני, אינם עניין לנוסח תפילה של כלל ישראל, לא תמיד הוראה זו ענינה בכל המקומות ובכל הזמנים".
איך קיימו מצוות צדקה עם המן? טעמו ראו כי טוב
הרה"ק בעל 'קדושת ציון' זי"ע הי"ד מבאבוב, מביא בספרו (פ' האזינו) פרפרת נאה מאביו, הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע, אודות מצוות צדקה שקיימו בני ישראל בהיותם במדבר. "השיב אאמו"ר זי"ע לאיש אחד אשר שאל אותו, איך קיימו בני ישראל במדבר מצוות צדקה, הלוא המן היה יורד לכל בשווה עומר לגולגולת, וגם המלבושים היו גדלים עמם כחומט הזה, ולא היו נצרכים לשום דבר, ואיך קיימו בהם מצות צדקה?
"השיב לו כ"ק אאמו"ר זי"ע", כותב ה'קדושת ציון', "כי ידוע שהמן היה מתהפך לכל טעמי המעדנים שבעולם, וכל מה שהיו רוצים לטעום בו, היו טועמים. ממילא, העשירים שבהם שהיו מורגלים במאכלים טובים ומעדנים, היו טועמים במן כל טעם המעדנים שהיו רוצים, אבל העניים לא טעמו מעולם טעם מטעמי עשירים ומעדניהם, רק לחם צר ומים לחץ, וממילא גם במן לא טעמו רק את הטעמים הללו, כי לא ידעו לבקש בו טעמים אחרים. והנה העשירים היו מזמינים את העניים לבוא לאכול על שולחנם, ושם היו טועמים במן את הטעם שלהם, את כל הטעמים שהיו טועמים בו העשירים, ובזה שפיר היו מקיימים את מצוות הצדקה"…
בס' 'תולדות אדם' (זמירות שבת עמ' רכד) להרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא זי"ע, כתב יישוב אחר לקושיא, איך היו מקיימים מצוות צדקה בעת שירד המן, שהרי אז היו שווים עני ועשיר, ותירץ כי מי שהיה לו גדלות השכל היה משפיע דעת ותבונה לקטני השכל, וזה עיקר הצדקה, ללמד לחברו לעשות הטוב בעיני ד'.
('המבשר' תורני י' בשבט תשע"ח)