משועבדים היינו לפרעה במצרים
שר המצרים בשמים נקרא 'רהב', שם המסמל יותר מכל את ההגדרה של המצרים: שחצנות וגאוה. מלך מצרים פרעה שמו מורכב מן האותיות פה-רע, על היותו מדבר דיבורים המבטאים את ההתעלמות מהנוכחות של הקב"ה ומההשפעה האלקית על כל מציאות חייו, עומד ואומר למשה רבנו: "מי ה' אשר אשמע בקולו" – מי הוא שיגיד לי מה לעשות? וכן "לא ידעתי את ה'". – עפרא לפומיה!
הוא מדבר את דברי השחצנות הללו על אף שמשה רבנו מתיצב לפניו באורח נס באופן שאינו מוסבר בשום דרך טבעית!
עשרות חיות טרף מאולפות הגנו על פרעה – כמבואר בילקוט מעם לועז – ומשה ואהרן עוברים דרכם בלי שיגעו בהם לרעה. נס כזה היה מצליח לגרום להתפעלות אפילו לנאצי הגדול ביותר, אך פרעה שהגדרתו שחץ וזוהי מהותו – אינו מתפעל מכך כלל.
במעשה זה השתנה פתאום פרעה מרשעים גדולים אחרים, כפי שנוכח לראות במעשה דלהלן:
הרבנית סרנא, אשת רבי חיים סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון בגאולה, היתה ניצולת שואה. נס הצלתה ממלתעות החיה הנאצית היה מופלא –
היא ברחה וחיפשה קורת גג כדי להסתתר בה. במהלך ריצה בשדה פתוח ראתה מרחוק וילה בודדת, נשימותיה היו כבדות כשנקשה על הדלת: "אנשים טובים הצילו אותי!" בכתה ודפקה מקוה לפגוש בבני אדם בתוך המהומה החייתית שסביבה.
לבסוף נפתחה הדלת. האיש שלפניה היה לבוש בגדי בית קלים ולא מדים, אך שפמו המזדקר והמבט הכחול והקר שנעץ בה, לא השאירו מקום לאשליה. היא העזה לדרוך בפתח ביתו של נאצי. ולא נאצי רגיל, כי אם המפקד הנאצי האזורי…
הוא אמר רק מילה אחת: "יהודיה". רגליה של הנערה הצעירה נתקפו ברעד בלתי נשלט, והיא נשענה על הקיר, כדי לא ליפול. "הצלה את מבקשת". הוא צחק כאילו שמע זה עתה את אחת הבדיחות היותר מבדחות בחייו. "יהודיה טיפשה. את כל הדרך עשתה – בשביל לתת לי לסיים את העבודה בקלות".
מוחה של הנערה התרוקן כליל. מעולם לא היה מלאך המוות קרוב כל כך ומאיים כל כך. יכולה היתה לשמוע את קול נשיפותיו ולהבחין בהבל היוצא מפיו.
פתאום הפסיק הנאצי לצחוק ופניו הרצינו. "איך נכנסת לכאן?", שאל. בלי מילים הצביעה לפניו על השביל הראשי המוליך הביתה.
"והכלבים לא נבחו אפילו?"
-"הכלבים??". רק כעת הבחינה בעשרות כלבי רוטוויילר ואמסטף גרמניים, המשוטטים בחצר. אילו היתה מבחינה בהם קודם לכן – לא היתה מעזה להכנס.
הנאצי צמצם מבטו ושתק. ההתרחשות העל טבעית הדהימה אותו. הכלבים שלו מאולפים מספיק, כדי לקרוע לגזרים כל זר המנסה להתקרב פנימה. היתכן כי לנערה שלפניו כוחות כישוף ושליטה שלא מן העולם הזה?!
רעיון מבריק עלה בדעתו לפתע. "השארי כאן למשך הלילה הקרוב, ובבוקר תצאי שוב דרך השביל הראשי. אם שוב לא יפגעו בך הכלבים לרעה, אגן עליך במשך כל זמן המלחמה!".
הלילה היה ארוך וכרה של הנערה היה ספוג דמעות. מראות בלהה הצטיירו מול עיניה – הנה היא הולכת בשביל הסלול והכלבים מתנפלים וקורעים את בשרה לחתיכות חתיכות. הנה הם מלקקים את הדם. שלום לך עולם. שלום לכן, תכניות העתיד.
השחר עלה ומצא אותה טרוטת עיניים. מטוהרת. מוכנה לכל אשר ישית עליה מלכו של עולם – ועם זאת כמהה לחיות. אנשים רבים עצרו את נשימתם כשעמדה בפתח, מוכנה לצאת למצעד המוות הפרטי שלה. הם הציצו מן החלונות ומן החדרים, נכונים למחזה המענין המתוכנן של קריעתה לגזרים.
היא החלה לצעוד – ושום כלב לא זע ממקומו. באצילות התקדמה במהלך השביל, שומרת על קצב הליכה רגיל, לא מהיר מידי ולא איטי מידי. קדימה, קדימה. בלי לחשוב.
רק כשהגיעה לשער התירה למעין הדמעות לנבוע מעיניה.
המפקד הנאצי עמד נדהם. כפי שהבטיח דאג לה לשמירה עד סיום המלחמה.
ואמנם, לבעלי חיים אין בחירה משל עצמם, אלא הם יד ארוכה של האלוקים. חז"ל קוראים את הפסוק: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי ט"ז, ז'), ומבארים אפילו בעלי החיים, היתושים והמעופפים למיניהם אינם פוגעים לרעה באדם כאשר הוא רצוי לפני הבורא.
בחורים אמריקנים שנסעו להרים בקיץ, פנו ובקשו מרבי משה פיינשטיין זצ"ל להצטרף אליהם, כדי שישפיע עליהם מרוחו. יתושים ומעופפים שונים היו במקום ואף בחור לא העז לצאת מחדרו ללא שמרח על פרצופו משחה לבנה, כדי לדחות אותם.
פתאום הבחינו הבחורים בתופעה מיוחדת – רבי משה ישב בחוץ וכתב תשובות בהלכה, שום משחה לא היתה על פניו, ובאורח פלא אף יתוש לא התקרב אליו! אחד מהם הרהיב עוז ושאל: "ילמדנו רבינו, כיצד זה שאנו מתגרדים ללא הרף, למרות המשחה ואילו הרב יושב ואף יתוש אינו עוקץ אותו?"
נענה רבי משה ואמר ברכות: "הבא לי ילקוט שמעוני על ספר משלי", עלעל בו וציטט: "'גם אויביו'… לרבות מזיקי ביתו, כגון פרעושים, זבובים ויתושים (פרק ט"ז רמז תתקנ"ד)". אחר הוסיף בענווה ובפשטות: "נראה שהיתושים משלימים איתי כיון שהבורא רוצה בי".
על דרך יסוד זה – שלבעלי חיים אין בחירה משל עצמם – מבאר ה"אור החיים" הקדוש את עצתו של ראובן במכירת יוסף: ויכוח התנהל בין ראובן ובין אחיו, האם יוסף חייב בדין או לא, ואם ראוי לפסוק עליו דין רודף על אף שהביא דיבת האחים רעה לפני אביהם.
עמד, אפוא, ראובן והציע: "וידנו על תהי בו" (בראשית ל"ז, כ"ז) – אנחנו בעלי בחירה. ויתכן שיש לנו בתת מודע כוונות נסתרות ואנו נוגעים בדבר נשליך אותו אם כן לבור מלא בנחשים, ונתבונן במתרחש עמו. מאחר שנחשים אינם בעלי בחירה אם יכישו אותו – אות הוא שהוא בר קטלא, ואם לא הוא נקי. ואמנם כשהשליכו את יוסף לבור והנחשים לא נגעו בו, הבינו כי מדובר באדם טהור.
כיוצא בכך באר האלשיך הקדוש לגבי דניאל. השרים קנאו בו, אולם המלך אהבו. כדי להכריע בענין החליט המלך לזרוק אותו לגוב האריות, מבלי שידם תהיה בו, ואכן האריות לא פגעו בדניאל בגוב האריות.
נמצא, אפוא, שאפילו גויים גמורים מכירים בכך, שכאשר חיות רעות אינן פוגעות באדם – אות הדבר שהוא רצוי לפני המקום ברוך הוא.
כולם – לבד מפרעה הרשע. כששומע פרעה את בקשת משה: "שלח את עמי ויעבדוני במדבר" (שמות ז', ט"ז) הוא אינו מתפעל, כצפוי, מכוחו הנורא של משה, ובפיו הרע הוא אף עומד ומצהיר "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג')
שחץ ורהב אלו הם עיקר קליפת מצרים – אך הם אינם קיימים רק במצרים! תחושה זו של אנוכיות ואגוצנטריות, המניחה את האדם במרכז, ומשעבדת לרצונו את כל העולם, היא כח הרסני המכלה עד היום כל חלקה טובה. היא מופיעה כסיסמא וכאידאולוגיה של מפלגות השמאל: "האדם במרכז" ו"זכות הפרט", וכוללת סגידה לעולם הנוחיות, הנהנתנות והחומרנות.
תחושות אלו מפריעות לקבלת עול מלכות שמים ומסמאות את עיני האדם מכל גילוי אלוקי! וכך הוא אינו מוכן להודות בכך שיש נברא – ויש בורא שהוא נוצר – ויש יוצר, שהוא מונשם – ויש מנשים!
הוא יודע שידיעות אלו יחייבו אותו – שהרי אם יש בורא, יש גם מטרה לעולם, ואם ישנה מטרה מחובתו להוציא אי אלו אביזרים מתוך הבית, להסכים לטיפול בארונותיו האישיים ולפעמים גם לשינוי סדרי החיים המתוכננים – לכן אינו מוכן אפילו לבוא לסמינר ולקבל הוכחות לענין. הוא גאה מכדי שיאות להכנע לכך. "עבדא בהפקרא ניחא ליה", הוא עבד ליצרים שלו ומבקש להמשיך גם הלאה לחיות בהפקרות, ולפיכך הוא הולך בדרכי פרעה, ה'מזהה' מראש את ה'סכנה' ומתכחש למציאות ה' שעושה עצמו אלוה. ובראותו הניסים והנפלאות מתגלים למול עיניו נותר אדיש ואומר: "לא ידעתי את ה'", "מי ה' אשר אשמע בקולו".
(מתוך הגדה של פסח – 'דורש טוב')
