יעקב א. לוסטיגמן
מספרים על יהודי בר אוריין שניגש פעם להגרש"ז אויערבך זצ"ל, ושאלה בפיו: "איני מצליח להיזכר אם בירכתי ברכת המזון לאחר שסיימתי לאכול את ארוחת הערב", אמר השואל, "האם עלי לחזור לביתי כדי לברך או שאיני מחויב בכך?".
הביט בו רבי שלמה זלמן במבט מחויך ופסק: "אינך צריך לברך ברכת המזון. יכול אתה לשוב לתלמודך ולהסיר דאגה מלבך". היהודי לא בזבז רגע אחד נוסף, וכעבור שניות אחדות כבר היה שקוע בלימודו, צולל בים התלמוד ודולה ממנו פנינים לתפארת.
אולם כמה מהסובבים לא הצליחו להסתיר את תמיהתם: "הלא הלכה מפורשת היא", אמרו לגרש"ז, "שמי שמסתפק אם בירך ברכת המזון יחזור ויברך כי ברכת המזון היא מדאורייתא, ומדוע אם כן פסק הרב שאותו יהודי אינו חייב לברך?"
השיב להם רבי שלמה זלמן במתק לשונו: "ההלכה במקומה עומדת, אבל היא אינה קשורה למקרה שלנו. אותו יהודי ששאל אותי, מכיר אני היטב את הלך רוחו, ובריא לי שאם היה אכול ארוחת ערב הוא היה מברך. ברור לי גם שכשהוא מברך הוא משקיע את כל כוונתו ומחשבתו בברכה, ואם כך לא ייתכן ששכח שבירך ברכת המזון. "אלא מאי? הכיצד אירע שהוא מגיע אלי ומספר שהוא לא זוכר אם בירך או לא? התשובה היא שמרוב שקיעותו בלימוד התורה, הוא בוודאי שכח לאכול את ארוחת הערב, ולכן הוא אינו זוכר שבירך ברכת המזון…
מספרי המעשה מוסיפים שהיה מי שהלך ובדק בביתו של אותו יהודי, ומצא שאכן הותיר הלה את ארוחת הערב סדורה על שולחנו מבלי שנגע בה.