הרב יעקב הייזלר
הראה לעניו
מרן המשגיח זצ"ל עצמו היווה דוגמה חיה לתלמידיו כיצד עליהם לחיות ולהתנהג כאנשי מוסר מובהקים.
במרכז שיחותיו תמיד נשמעה והדהדה הזעקה לתלמידיו כי עליהם לדעת שעיקר עבודת המוסר הוא ליישר את המידות, לא לשבור אותן, כי האדם הרי יצטרך להשתמש במידה הזו לטובה, אלא להכיר את הכוחות שלו.
מסופר, כי באחד מביקוריו בארה"ק פקד המשגיח את שריד בית מקדשנו. ברחבה התקבצו מאות יהודים כדי שיברכם. כששב המשגיח לאכסנייתו התחיל להשפיל את עצמו באמרו: מה אני ראוי שיבואו להתברך אצלי? ולתלמידו אמר: הרי עוד מעט יבוא משיח ויהיו לי בזיונות עצומים כי ידעו מי אני. לפחות אתה תהיה עדות שאמרתי לך את האמת…
למחרת, הלך לביתו של אברך ששמע שיש אצלו בעיה של שלום בית ודיבר עמו כיבושין ובין הדברים אמר לו: הייתי אתמול בכותל המערבי ובאו מאות אנשים שאברכם. אתה יודע למה באו אלי? בגלל שכל חיי הכנעתי את עצמי, לו הייתי מתנשא לא היה לי כלום. תכניע את עצמך ותתנהג בדרך ארץ בביתך ותרוויח.
בביקור נוסף בארץ נסע לומר שיחה בישיבה בתפרח וחזר בשעת לילה מאוחרת לאכסניה בירושלים. בעל האכסניה התלווה גם הוא לנסיעה. כששבו אמר לו: למה היית צריך לנסוע עד תפרח. מילא אני, רודף אחרי כבוד! אבל אתה, מה יצא לך מהנסיעה הזו?! שאל בעל האכסניה: נו, המשגיח קיבל כבוד? והשיב: מי שרודף אחרי כבוד, תמיד מרמה את עצמו וחושב שהוא קיבל כבוד…
אחד מתלמידיו שראה את גילויי הענווה התמידיים שלו העז ושאלו: איך המשגיח של הישיבה הגדולה לייקווד, רבם של אלפים, אין בו גאווה? המשגיח התבונן בו – גאווה?! אינני יודע אם אצא מגיהנום על מה שיכולתי לעשות יותר ולא עשיתי, הרי עם קצת יותר עבודה יכולתי להבעיר את כל אמריקה עם תורה! וגאווה אתה רוצה?!
עובדא הווה לאחר שיחה שמסר בישיבה שעשתה רושם גדול, התבטא שהרגיש רוח גבורה משמים, אך מיד הוסיף למקורבו: אין לי שייכות לדברים, אתה יודע שאין לי כלום, רק הציבור צריכים לשמוע והקב"ה עשה שזה יהיה דרכי, אבל זה היה יכול להיות דרך מישהו אחר ג"כ, מה זה משנה.
מדהים להיווכח עד היכן הגיעה ענוותנותו. המשגיח היה משלם מכיסו בקביעות אחת לחודש סכום נכבד לאחד האברכים בישיבה כדי שהלה יגיע לביתו אחת לשבוע וישמיע בפניו 'ביקורת' ו'תוכחה' על מעשיו.
בנו הגדול הג"ר אלי' בער שליט"א, מגדולי ראשי הישיבות בארה"ב, סיפר בענין זה בהספדו אודות עוצם ענוותנותו של אביו המשגיח זצוק"ל, וכה נשא ואמר: "יסודה של הנהגת הענווה של אאמו"ר זצ"ל היה מ'המלכת את חברך בנחת'. דרכו היתה לומר כי אדם חי שבעים שנה ולא יודע שיש מושג כזה להמליך את חברו ועוד בנחת.
"פעם בא ילד בן שמונה עם פתק מאביו ובו בקשה שאאמו"ר המשגיח יבוא לביתו! אאמו"ר מיד ביקש מנהגו שייקח אותו לבית אותו יהודי. הנהג טען שזו חוצפה נוראה לבקש ועוד לשלוח פתק עם ילד קטן, אאמו"ר לא התמהמה והלך לחפש נהג אחר… הנהג ראה שאין מנוס ולקח את אאמו"ר לאותו בית. בדרך אמר לו אאמו"ר: 'כשישאלו אותי בבית דין של מעלה אם המלכת את חברך בנחת, יהיה לי מה לענות…'
עובדה נוספת מספרים תלמידיו: יהודי אחד עשה קידוש והזמין את המשגיח. היה זה בתקופה האחרונה כשכל פסיעה היתה קשה. והמשגיח עומד על דעתו ללכת לקידוש. בדרך ראה בן לווייתו כי המשגיח ממלמל משהו בפיו. כשהטה אוזן שמע איך הוא חוזר ומטעים בפיו: "המלכת את חברך" – וכי למלך לא מתאמצים ללכת כברת דרך…
עבודת המידות
אחד הדברים שהמשגיח זצ"ל השקיע רבות בקרב תלמידיו היה ענין עבודת החסד, בה ראה גורם מרכזי להתעלות האדם בעולמו הרוחני ועל כך שוחח רבות בשיחותיו בפני הבחורים.
פעם התבטא ואמר: אדם יכול להיות מתמיד גדול כל החיים, אבל אם הוא לא מכבד את השני הוא 'אפ געפרגט' – מופרך לגמרי! מי שלא שומר על כבוד חברו לא יוכל להיות גדול. אדם עסוק עם עצמו מהבוקר ועד הלילה וסגור בתוך בית האסורים של הד' אמות שלו ואינו רואה שום דבר חוץ מרצונו. כל זמן שהוא לא יוצא משם הוא לא מבחין בכלל שיש עוד אנשים בבריאה חוץ ממנו.
עובדה הווה ובחור אחד שאל אותו פעם איזו עליה רוחנית יש אחרי החתונה. השיבו המשגיח: העבודה של המידות בבית זה לבד עליה גדולה! לדבר בנחת. לחשוב על השני. לעשות אותה מרוצה, זה עליה גדולה. בחור הוא אגואיסט גדול, ואחרי החתונה צריך לחשוב על השני ולהתחשב בדעה של האשה, לא צריך לתת להנהיג אותך אבל צריך להתחשב בה.
כאשר שאלוהו פעם כיצד לחנך ילדים אמר שלא יהיה כעס בבית! בכלל הוא עורר רבות על הצורך במנוחת הנפש, וסיפר שבקלם זה היה עיקר גדול לעשות הכל במנוחת הנפש. ואף בביתו של המשגיח ידעו, כי בכל פעם שהרימו את הקול בצעקות היה המשגיח מתחיל לנגן בניגון של לימוד המוסר: "תתנהג לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובזה תנצל מן הכעס".
ואף הוא זצ"ל היווה דוגמה חיה לכך. בני משפחתו מספרים בהתפעלות כי כאשר ילדיו היו קטנים, הוא אף פעם לא הענישם אחרי שעשו משהו אלא המתין למחרת כדי להיות בטוח שהעונש הוא מכוונות טהורות ולא מכעסו האישי.
עובדה הווה, יום אחד לאחר תפילת שחרית שם פניו המשגיח לטבול עוד פעם במקווה. כשבן לווייתו תהה: מה זה ועל מה זה? גילה לו המשגיח: "נכשלתי זה עתה בכעס, כעסתי על אחד, וברצוני לקבל לב טהור מחדש".
בעת ששהה בארה"ק, ראה בן לווייתו שהוא מוטרד ממשהו. כששאלו על כך, אמר: נכשלתי בכעס!
השתומם השואל שלא ראה באותו יום שבא לכלל כעס, השיב לו המשגיח: "הרבה בחינות יש בכעס וכמדומה שנכשלתי באחת מאלו".
מצוות חסד בבית
מספר תלמידו הרה"ג רבי א. פ. שליט"א: "אחד מנכדי ה'חפץ חיים' זצ"ל למד בכולל שבישיבת לייקווד, אצל מרן הגר"א קוטלר זצ"ל והמשגיח זצ"ל. ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בכך שאברך בעל יחוס כזה נמנה על אברכי הכולל. עם זאת הבחינו, שלעתים קרובות מגיע האברך באיחור לתפילת שחרית, ומפעם לפעם אף מפסיד את המניין לגמרי. הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות רבי אהרן: 'אני תמה על כך שאתה מרבה לאחר לתפילה', פתח המשגיח, והוסיף: 'כיצד היה סבך מגיב לדבר כזה'.
"השיב האברך: 'מאד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן, אך אין הדבר עולה בידי. בכל בוקר בדרכי לתפילה, נתקל אני במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד. המדובר הוא באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה, אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה'.
"האברך המשיך וציין: 'לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה, אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר'.
"המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך, ואמר שרגישות מיוחדת זו אכן מתאימה לנכדו של ה'חפץ חיים'. עם זאת חש המשגיח גם השתתפות בכאבה של האשה המסכנה ושאל את בן שיחו: 'מי היא האשה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה'.
'אוי, לא! חס ושלום!' קרא האברך הצעיר. "יש לה בעל לאשה זו, ובעלה הוא אני"…! כי על כן, מצוות גמילות חסדים חלה בראש ובראשונה בביתו של האדם – 'ומבשרך אל תתעלם'. המשגיח זצ"ל מאוד שיבח את גישתו זו.
(הרב יעקב הייזלר א' בכסלו תשע"ט / המבשר)
