גילה של האשה הזו כבר נושק לגבורות – 80, ובעלה? מבוגר ממנה בעשר שנים! הם ממשיכים להתגורר בביתם, משתדלים להמשיך בחיים עצמאיים ככל הניתן. אני – שכן בבניין מגוריהם בירושלים – משתדל לנקוש על דלת ביתם פעם-פעמיים בשבוע ולהתעניין בשלומם.
מטבע הדברים הם לא יוצאים הרבה לרחוב, ומי כבר מגיע לביתם? עובדת סוציאלית של העירייה במקרה הטוב, או סוכן ביטוח שמנסה למכור להם איזו פרמיה בכוח, במקרה הפחות טוב. אז אני משתדל להיות 'שכן טוב'. לעמוד מדי פעם מקרוב על שלומם, לבדוק שהכל בסדר – ולפעמים גם להקשיב דקות מספר למה שחשוב להם לספר. זה קורה בדרך כלל ביום שישי בצהריים, וכמעט תמיד עם השאלה הקבועה "איפה אתם בשבת?" בדרך כלל הם לא נותנים לי לעמוד בפתח, אלא מזמינים להיכנס, להתיישב, לביקור שנמשך בדרך כלל דקות ספורות.
הפעם – כלומר לפני חודשיים כאשר הסיפור התרחש – ארך להם יותר זמן לפתוח את הדלת. עוד לפני כן שמעתי קול פסיעות כבדות משתרך, והבנתי שמשהו כנראה מתרחש. הדלת נפתחת בכבדות. הוא יושב על מקומו הקבוע ואוכל ארוחת צהריים שאשתו המסורה הכינה לו. היא ניצבת כשבר-כלי. לופתת את המותניים – כביכול קושרת אותם שלא יתפרקו באמצע הדרך.
– מה קרה?!
"בוא, תיכנס!"
אני יודע זה מכבר שבעלה סובל ממחלות כאלו ואחרות. חייו אינם קלים, אך היא עושה הכל להקל אותם מעליו. גם בגילה המבוגר היא ממשיכה לטרוח עבורו, לארגן ולדאוג מתוך התמסרות מעוררת השתאות. בדרך כלל הסבל דבוק אליו – אך הפעם התהפכו היוצרות והיא נשמעת מפורקת.
– מה קרה?!
במקום תשובה היא פורצת בבכי. אני מתבונן בבעל, שעל פניו לא נראה מסתיר מידע כלשהו. האם גם הוא מופתע? – אז מה קרה?!
"אל תשאל – איזה כאבים!"
ואני שוב חוזר על אותה שאלה: מה קרה?!
"אתמול, חמישי בצהריים, יצאתי מהבית. רציתי לקחת קו 77 כדי להגיע ל'תבליני חנניה'. אתה יודע, בשוק הבוכרים. נגמרו לי התבלינים. באוטובוסים של היום כתוב 'באוטובוס זה עולים מכל הדלתות'. אז עליתי בדלת האחורית, עם הרב- קו ביד. איך שאני שֹמה את הרגל על המדרגה, הדלת נסגרת עלי ואני נופלת מתחת לגלגלים. אני שומעת לפי רעש המנוע שהנהג לוחץ על גז, האוטו עדיין לא זז אבל אני מבינה שאוטוטו זה קורה (ההילוך היה על ניוטרל).
"ואז צעקות חזקות. נהג! תעצור! אשה נפלה! הוא מיד מרים בלם-חירום, פותח את הדלתות והרגל משתחררת. הוא רץ אלי, מסתכל עלי מלמעלה, קולט מה קורה וצועק לאנשים: 'לרדת כולם, אני צריך לפנות אותה לבית חולים!' אנשים מתחילים לרדת, אבל אני חוזרת לעצמי, מרגישה שלא נפצעתי ולא רוצה בית חולים – לא באמבולנס ולא באוטובוס.
"צועקים עלי: 'גברת! את חייבת להיבדק בבית חולים!' ואני אומרת להם: אין לי זמן. אני צריכה להתכונן לשבת – אחרי שבת נראה. הנהג מנסה ללחוץ, אבל אני קמה, מראה להם שהכל בסדר ומבקשת להמשיך לשוק. הנהג נכנע ואני הולכת לקנות את התבלינים. קצת כואב – אבל נסבל.
"חוזרת הביתה, ובלילה הכאבים מתפשטים לכל הכיוונים. בצלעות, באגן, איפה לא? זה לא פשוט, אבל כל עוד זה נסבל אני לא הולכת לשום מקום. לבית חולים אתה יודע מתי אתה נכנס – אבל לא מתי אתה יוצא! אז נראה אחרי שבת מה לעשות". ואז היא שוב מתפרצת בבכי ואומרת: "גם היום הכאבים חזקים".
מתוך תחושת אחריות אני מציע: "אולי בכל זאת כדאי לעשות צילום? לדעת שהכל בסדר?"
"נראה אחרי שבת מה לעשות. אחרי שבת!"
בניסיון לרכך את האווירה הטעונה אני פונה לבעל ושואל בחצי חיוך: "איך אתה לא שומר על אשתך? איך אתה נותן לדברים כאלו לקרות?" קולו רועד כתמיד, אך מבטו מופתע שלא כתמיד: "לא ידעתי משום דבר, רק עכשיו אני שומע לראשונה מכל הסיפור הזה!"
אני מסובב את פני חליפות ימינה ושמאלה, מרגיש "כתרנגול בפני אדם" ומנסה להבין, האמנם לא שיתפה את בעלה בטראומה שעברה עליה?! בכאבים שעדיין אופפים אותה? את החידה הזו אני חייב לפענח.
היא מסבירה: "וכי מדוע לצער אותו בסיפורים מעין אלו?! הרי גם כך הוא מיוסר וסובל מכל הבעיות שלו – צריך להוסיף לו על זה?!"
התמימות והפשטות בה נאמרו הדברים, היו עבורי השיעור העוצמתי ביותר ב'שלום בית' ששמעתי מעודי!
('איש לרעהו' דברים תשע"ו)