יעקב א. לוסטיגמן
"תופעה מעניינת אנחנו רואים מדי שנה", פותח הגר"י מרמורשטיין את השיחה, "אחרי יום הכיפורים, פושטים כולם על דוכני ארבעת המינים, ומחפשים בחיפוש אחר חיפוש, בניסיון למצוא את האתרוג הכי מהודר, את הלולב היפה ביותר, וההדסים שיהיו מושלמים ומהודרים לפי כל הדעות והשיטות. לשם כך אנחנו גם משקיעים לא מעט כסף, ובמקביל דואגים לפאר ולקשט את הסוכה, עורכים קניות לחג כדי לכבדו כראוי, ומתאמצים מעל ומעבר כדי לקיים את המצוות התלויות בחג הסוכות בכל מיני הידור ושלמות.
"כמובן שמדובר בדבר שאפשר רק לברך עליו, ועל כגון אלו אפשר לקרוא את הפסוק "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". אבל בכל זאת, ננסה להסביר מהיכן נובע החיפוש המיוחד הזה אחר ההידור במצווה בימים אלו.
"אם נתבונן מעט בהלך החיים של האדם הממוצע, נגלה שרוב רובנו חיים תמיד במצב של 'בדיעבד'. כל אחד וה'בדיעבד' שלו. אצל אחד זה יכול להיות מצב שבו הוא לומד רק עשר שעות ביום למרות שהוא היה מסוגל ללמוד 12 או 14 שעות, ואצל האחר זה שהוא מתפלל רק תפילה אחת ביום במניין, על אף שיכול היה להתפלל את כל התפילות במניין ואפילו לקבוע עיתים לתורה.
"מהיכן נובע ה'בדיעבד' הזה? בדרך כלל זה מגיע מהרקע של האדם ומהעבר שלו. אתמול עשיתי כך וכך, שלשום עשיתי כך וכך, אז גם היום אני מתנהג בהתאם. פתאום אני אהפוך לצדיק נשגב הפרוש מכל הבלי העולם הזה? מי שאבותיו אנשים פשוטים היו, נתלה גם בזה כדי להצדיק את הדריכה במקום. אבא שלו היה בעל מלאכה פשוט, הסבא ואביו של הסבא גם היו בעלי מלאכה פשוטים, ופתאום הוא עצמו צריך להיות עמל בתורה יומם ולילה?
"אם היינו לוקחים אדם בגיל ארבעים, ומוחקים את כל העבר שלו. נותנים לו הזדמנות חדשה להיוולד במשפחה הכי מיוחסת, בן לאחד מגדולי ישראל, בלי שום עבר של חטאים ועוונות, נספר לו שהוא רגיל ללמוד 18 שעות ביממה, ונצמיד לו חברותות מתאימות, סביר להניח שהוא באמת יגיע למצב גבוה בהרבה ממה שהוא כיום. כי ההתחלה החדשה, וההתנתקות מהעבר המכביד הן חשובות לצורך ההתקדמות. זה כבר לא מצב של 'בדיעבד'. הוא כבר במצב של 'לכתחילה'. למה שיוותר על זה ויכתים את עצמו במעשים ובהתנהגות שילכלכו את הרקורד הנקי והטהור מכל רבב?
"ביום הכיפורים, אנחנו בעצם עוברים תהליך של ניקוי וזיכוך. כולנו מכפרים על כל העבר, נכנסים לשנה החדשה כמו נייר חלק שמעולם לא הוכתם בדיו או נצבע בעופרת. ממצב של 'בדיעבד' אנחנו עוברים למצב של 'לכתחילה', ובהתאם לכך גם החיפוש אחר ההידור במצוות הוא במצב של לכתחילה.
"אדם שהוא נקי מכל שמץ של עוון, איך הוא יכול להתפשר על אתרוג שאינו מהודר ביותר? מי שעברו טהור ומזוקק מכל חטא ופגם, יכול להתחשב בעלות כספית כשהוא בא לפאר את סוכתו כיאה וכיאות ליהודי ירא שמים השמח בקיום המצוות?
"האמירה הזאת נכונה לא רק לגבי לולב וסוכה. זה לא דין ב'חפצא' אלא ב'גברא', זה נכון גם לתפילה, ללימוד התורה ולהידור בכל אחת ממצות התורה, כי בתקופה הזאת אנחנו במצב של 'לכתחילה'.
**
סיפור יפה שמעתי פעם על הרבי מקופיטשניץ זצ"ל, שהיה מחותנו של מרן הגרש"ז אויערבך אשר השיא את בנו רבי מרדכי לנכדתו של הרבי מקופיטשניץ.
פעם השתתפו שני המחותנים בשמחה משפחתית, ולאחריה המתינו למונית שתיקח אותם למחוז חפצם. הגרש" היה אז צעיר יחסית, ואילו הרבי מקופיטשניץ היה מבוגר ממנו ב-22 שנה. הגבאי של הרבי הוציא עבורו כסא והציע לו לשבת עד שתגיע המונית, אבל הרבי סירב בכל תוקף.
"אבי לימדני דבר חשוב", אמר הרבי באותה הזדמנות. "לפני שאני עושה פעולה כלשהי, אני צריך לדמיין שעכשיו עומדים כאן אנשים ומצלמים אותי, וכך אמלך בדעתי אם אכן הייתי רוצה שלנצח יישאר זיכרון ממני בעודי עושה את הפעולה הזאת. "אם אתה לא רוצה שיצלמו אותך כך, אל תעשה זאת גם כשאיש אינו מצלם", אמר לי.
"נתאר לעצמנו שעכשיו יצלמו אותנו כאן. אני יושב על כסא, ולידי עומד מחותני הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך מגדולי הדור. מי שיראה את התמונה לא בהכרח ידע שאני מבוגר ממנו ושהייתי זקוק יותר ממנו לשבת על כסא. לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כך לדורות כשאני יושב והוא עומד".
הסיפור הזה הוא בעצם מוסר השכל חשוב לכל אחד. כידוע, כשאדם נעמד להצטלם, הוא עובר ממצב של 'בדיעבד' למצב של 'לכתחילה'. אף אחד אינו מצטלם לכתחילה כשהוא לא נראה במיטבו. אנחנו משתדלים להיראות בצורה הטובה והמחמיאה ביותר בכל תמונה שנשארת מאתנו לזיכרון.
"זאת צריכה להיות ההסתכלות גם ברוחניות. אנחנו צריכים להשתדל ככל האפשר להישאר תמיד במצב של 'לכתחילה', ולא לגלוש ל'בדיעבד' מתמשך ובלתי נגמר חלילה וחלילה".