יום ראשון י"ד בשבט תש"פ
איזו פעולה מונעת החמצה מדגן לָנֶצַח?
דגן, או קמח דגן, שבישלוהו במים לפני שהחמיץ, אינו יכול להחמיץ עוד. ואמרו חכמינו ז"ל, שדגן המוכנס למים רותחים – העומדים על האש – מתבשל לאלתר בטרם יספיק להחמיץ מחמת המגע במים, וממילא אינו מחמיץ לאחר מכן. פעולה זו מְכוּנָה 'חליטה'.
אולם, כבר בזמן הגאונים הנהיגו חכמי ישראל בכל מקום איסור גמור לסמוך על החליטה, משום שאין אנו יודעים כיצד בדיוק יש לבצע את החליטה באופן שמונע את ההחמצה; וגם משום שיתכן כי בנקודה מסוימת יצטננו המים מרתיחתם לפני שיספיקו 'לבשל' את הדגן, ויחמיצוהו. ולכן, דין הדגן שהוכנס למים רותחים כחמץ גמור, שאסור להשהותו בבית, וכל שכן שאסור לאוכלו או להנות ממנו.
[שו"ע תנד, ג, משנ"ב יא ו־יג, וביה"ל ד"ה ליכא]
האם מותר להשתמש בפסח בתרופה העשויה מדגן 'חלוט'?
בהמשך לאמוּר: למרות האיסור שהטילו הגאונים על דגן 'חלוט' – להחשיבו כחמץ גמור, הקלו בדינו מעט, כדלהלן: א. חמץ שהתערב בתערובת בפסח, אוסר אותה אפילו ב'משהו'; כלומר, שהתערובת אסורה אף כאשר לפי כללי ה'ביטול' באיסורים אחרים החמץ אמוּר להתבטל בתערובת, וכגון שיש בכמוּת ההיתר פי שישים מהחמץ. אולם, דגן 'חלוט' אינו אוסר תערובת ב'משהו' אלא באכילה, ולא בהנאה, וכל שכן שמותר להשהות את התערובת בבית.
ב. תרופה העשויה מדגן חלוט, אסורה לחולה 'שאין בו סכנה', כדין כל תרופת חמץ; אולם, בתרופה מדגן חלוט, ועשויה לשימוש חיצוני – אם היא שייכת לגוי, או שהדגן נחלט במי פירות, מותרת התרופה אף לחולה 'שאין בו סכנה'.
[משנ"ב תנד, יג]
מה דינו של יהודי שכפוהו גויים לבשל עבורם דגן או קטניות בפסח?
ישראל שכפוהו גויים לבשל בביתו דגן בפסח, ובכך יחמיץ הדגן, ונמצא שהוא עובר על 'בל יֵראה' – אם ניתן להיפטר מהבישול תמורת תשלום, חובתו לשלם ככל שביכולתו; אך אם לא ניתן להיפטר בתשלום, יכניס את הדגן למים רותחים, כיון שלפי עיקר הדין – באופן זה הופך הדגן ל'חלוט', ואינו מחמיץ, כאמוּר לעיל. אך לא יכניס למים כמוּת גדולה של דגן בבת אחת, כדי שלא יצטננו.
ואם מדובר בדגן שכבר החמיץ, ימסור את הדגן לְגוֹי 'באחריות', כלומר שאם יאבד או יגנב תהא האחריות לכך מוטלת על הגוי, כי לדעת חלק מהפוסקים, באופן זה אינו עובר על 'בל יראה'. ואם כפוהו לבשל קטניות – אין בכך חשש איסור, כיון שאין איסור בל יראה בקטניות; ועם זאת, עליו לברור את הקטניות לפני הבישול מגרגירי הדגן העלולים להימצא ביניהן.
[משנ"ב תנד, יג, ושעה"צ כה-כו]