בכל מקום או מצב שבו אסור להרהר בדברי קדושה, כגון ב'בית הכסא', אסור גם להרהר בחכמת הדקדוק העברי, כיון שיסודותיה בתנ"ך, והעוסק בה עשוי להרהר בפסוקים. וגדולי ישראל נהגו לעסוק בבית הכסא בספרי לשון, פילוסופיה וטבע, של חכמי אומות העולם. וכן מותר להרהר במציאות ה', או בתיקון המידות, במידה שאינה גורמת הרהור בדברי תורה. וניתן להרהר אף בדברים שאין בהם ממש, כגון בניָנים וציורים נאים וכדומה. [סעיף ב וס"ק ה-ו; ביאורים ומוספים דרשו, 4, עם הרחבת המקור]

בכל מקום או מצב שבו אסור לדבר דברי קדושה - אסור לעשות זאת הן בלשון הקודש והן בשפה אחרת. ובמקום ששפת הדיבור העיקרית אינה לשון הקודש - מידת חסידות היא שלא לדבר בלשון הקודש אפילו דברי חולין. ואסור, כמובן, להזכיר אף אחד משמות ה', כגון שם הוי"ה, אלקים, וכדומה, וכן את התואר 'רחמנא' בארמית, ואת המילה 'שלום'; ונחלקו הפוסקים אם מותר לומר את המילה 'רַחוּם' בלשון הקודש, ויש להחמיר. [סעיף ב וס"ק ט-י; ביאורים ומוספים דרשו, 8-10]

לכתחילה אין לעמוד בתפילה מתוך פלפול או דיון הלכתי, כיון שהמחשבה תהיה תפוסה בהם בשעת התפילה, וגם כשיתאמץ להסיח את דעתו - יפסיד בעצם המאמץ את כוונת התפילה. אולם, מותר להכנס ל'בית הכסא' מתוך הפלפול והדיון, הגם שאסור להרהר שם בדברי תורה, כיון שגם אם לא יצליח להסיח את דעתו - הריהו 'אנוס', ואינו מפסיד מאומה בין אם יצליח ובין אם לאו; וכן משום שעצם השהות במקום זה מזכירה שלא להרהר בדברי תורה. [ס"ק ח; ביאורים ומוספים דרשו, 7]