הרב בנימין בירנצוויג
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ (הפטרה – יד, ב-ג)
"דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. הקב"ה ממציא עצמו אלינו כדי שנחזור בתשובה, הוא מציע את קרבתו אלינו כדי להגן עלינו במשפט, היש סנגור גדול מהשופט העליון המציע את שירותי הסנגוריה לעומדים במשפט?!
אבל יש לכך תנאי: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'"! הראו רצון לשינוי, והוא יגן עליכם בדין. הקב"ה, אב הרחמים, קרוב אלינו בימים אלו, ורק אחרי שנראה לו שרצוננו להתקרב אליו מתוך ידיעה שיש דין ויש דיין, יש משפט שבו כל אדם נשפט על מעשיו, ועליו לתקן את מעשיו, וכאשר האדם יודע זאת, הרי רעד ופחד עובר בבשרו, מי יאמר 'זיכיתי מעשי'? או אז הקב"ה כבר מזמין עצמו אליו לקבלו בתשובה שלמה.
***
הסיפור המרגש הבא, המסופר מפי עד ראיה שהיה נוכח במקום, מלמד רבות עד כמה גדולה אהבתו של הקב"ה אלינו. על אף שחוטאים אנו לפניו, וברגע בו מראים אנו סימני חרטה ורצון אמיתי לחזור, זוהי כבר סיבה לפרץ של קירבה ואהבה מצד הקב"ה לקבלנו.
וכך מספר אותו יהודי:
נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים. שקשוק גלגלים, צפירה, והרכבת החלה לנסוע. לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרם לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו—
הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני. כנראה שהבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל קבע. הנהנתי בראשי. הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובתו.
"ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה, ואולי כך תבין" אמר, ועיניו הפכו למהורהרות משהו.
"הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע, אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים, בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר הגניבה, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב. ביישו אותו, גרמו לו צער נורא.
לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום צער כה רב לאבי. בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה. במשפט שנערך מיד לאחר מכן גזרו עלי 3 שנות מאסר. אבי לא ידע את נפשו מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט, לבקש סליחה, אבל… לא ידעתי אם יסכים לקבלני לאחר עגמת הנפש העצומה שגרמתי לו. החלטתי לכתוב לו מכתב.
כתבתי לו שאני, בנו, רוצה מאוד לחזור לראותו, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם חפץ הוא שאשוב הביתה. "לכן אבא", כך כתבתי, "יש לי בקשה יחידה: אם רוצה אתה שאשוב לביתך, אני מבקש שתתלה בתחנה צעיף כתום, כך אדע שקיבלת אותי ואני יכול לרדת בתחנה, כך אדע שאני יכול לחזור… אבל…. " הרים אלי הבחור עיניים דומעות, "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אדע שאבא לא אבה לקבלני ועלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם….
אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן ומחפש, אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו, ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר."
"והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך?" שאלתי אותו.
"בעוד מספר תחנות", ענה הבחור, "ואם לא יהיה שם צעיף כתום, אמשיך הלאה בדרכי…." פלט בקול צרוד.
עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון. שנינו נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום.
"בעוד שתי תחנות – זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בתחנה נוספת, נותרה עוד תחנה אחת. התחנה האחרונה! אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע??….
הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך.
הצעיר מביט לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל…. לא, לא היה שם צעיף כתום…
הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה… לא היה שם צעיף כתום…
היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.
ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו – צעיף כתום
אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!!!
1/496