חכמינו ז"ל קיבלו שאת מדידת ה'תחום' של אלפיים אמה, יש למדוד באמצעות חבל, למרות שישנם אמצעי מדידה מדויקים יותר. וזאת, על פי הכתוב בנבואת זכריה: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה... לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַיִם"; ועוד קיבלו חז"ל, שהחבל הטוב ביותר למדידה הוא של פשתן; וזאת, על פי הכתוב בנבואת יחזקאל העוסקת במדידת הקרקע במקדש: "וְהִנֵּה אִישׁ... וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ".

ומי שנמצא בשבת במקום שאינו יודע את תחומו, ואינו יכול למודדו באמצעו חבל – הקלו חכמים שימדדנו באמצעות פסיעות בינוניות, שכל אחת מהן חצי אמה, ויחד עם מקום הרגליים היא אמה, (ראה במקורות). אולם, לכתחילה אין למדוד באמצעות פסיעות, כיון שמדידה זו אינה מדויקת.

ומי שאינו מודד את כל התחום, אלא רק את חלקו, באופן שבודאי אינו מגיע לאלפיים אמה – רשאי לכתחילה למודדו באמצעות פסיעות.

[שו"ע שצט, א, משנ"ב א, וביה"ל ד"ה אין; וראה משנ"ב שצז, ה; עירובין נח, א]

בהמשך לאמוּר: חכמינו ז"ל קבעו, שאת המדידה בחבל הפשתן יש לבצע בפיסת חבל שאורכה חמישים אמה (24-28.8 מטר, לשיטות השונות), לא פחות ולא יותר. והסיבה לכך היא, שחבל קצר יותר נמתח למעלה מן המידה, כך שהמדידה תביא לתוצאה ארוכה יותר מאלפיים אמה; ואילו חבל ארוך יותר, לא ניתן למותחו כראוי, והוא מתעגל כלפי מטה, כך שהמדידה תביא למידה קצרה יותר מאלפיים אמה. ובשעת המדידה, ימתחו המודדים את החבל בכל כוחם.

ועוד קבעו חכמים, שאם בשעת המדידה מניחים המודדים את החבל על הקרקע אלא מחזיקים אותו בידם, עליהם להחזיקו כנגד הלב; והסיבה לקביעה זו, כדי שלא יחזיק האחד את החבל כנגד רגליו והשני כנגד ראשו, ואזי החבל יעמוד בשיפוע, ועל ידי כך יתקצר אורך ה'תחום'. וקבעו להחזיקו דווקא כנגד הלב, משום שבצורה זו נוח לאחוז בחבל, לכוונו וליישרו.

[שו"ע שצט, א ו־ג, משנ"ב ב, ג ו־ו, וביה"ל ד"ה ישים; ביאורים ומוספים דרשו, 2]

עיר שיש ב'תחומה' הר – יש למדוד את התחום דרך המישור. ואם ההר נמשך לכל רוחב תחום העיר – הדין כך: אם אורך השיפוע פחות מארבע אמות, יש לדלג במדידה על מקומות השיפוע ולכלול במדידה רק את המישור שבראש ההר, במידה וישנוֹ. וכל זאת, אף אורך ההר הוא חמישים אמה או יותר.

ואם אורך השיפוע ארבע אמות או יותר – הדין כך: אם גובה השיפוע מגיע לעשרה טפחים רק בתוך משך של שש אמות, או יותר, באורך השיפוע – מאחר וההליכה על גבי שיפוע כזה נוחה, יש לכלול במדידה את אורך השיפוע עצמו, כאילו היה קרקע ישרה.

ואם גובה השיפוע מגיע לעשרה טפחים במשך חמש אמות, ואורך ההר כולו פחות מחמישים אמה – יש לכלול במדידה את אורך הקו האוירי בלבד של ההר, ללא אורך השיפוע; ואם גובה השיפוע מגיע לעשרה טפחים במשך ארבע אמות, ואורך ההר כנ"ל – הקלו חכמינו ז"ל לכלול במדידה את הקו האוירי של ההר במשוער, על פי אומדן, ללא מדידה בפועל. ובשני אופנים אלו – אם אורך ההר חמישים אמה או יותר, יש למודדו במדידה המכונָה 'קידור' (ראה במקורות).

[שו"ע שצט, ד, משנ"ב ט, י, יא ו־יג, וביה"ל ד"ה אז, וד"ה ומתלקט; וראה שו"ע ו ומשנ"ב טו; ביאורים ומוספים דרשו, 3 ו־5; וראה שם, 4, 6, 10 ו־17]