איזה 'תכסיס' יש בכיסוי הפנים בזמן נפילת אפיים?
כתב השו"ע (סימן קלא סעיף א) שיש ליפול על פניו ולהטות על צד שמאל בעת נפילת אפיים. וכתב המשנ"ב (ס"ק ג) שבימים הראשונים היו נופלים בדרך קידה על אפים ארצה שלא בפישוט ידיים ורגליים, ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש, אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד.
בטעם כיסוי הפנים, כתב רבנו בחיי (במדבר טז כב) שהוא מתכסיסי התפילה, מפני שכיסוי הפנים הוא מדרכי הענוה והבושה. ובמטה משה (סי' רד) כתב, שטעם כיסוי הפנים הוא כדי שלא יהא כל אחד רואה ושומע מה שחבירו מתפלל, וכעין שהיה בהשתחויה במקדש, שהיה הפסק של ארבע אמות בין כל אחד ואחד, כדי שלא ישמע אדם את וידוי חבירו ויתבייש ממנו חברו. והשיירי כנסת הגדולה (אות י) כתב, שכשמכסה המתפלל את פניו, שם הוא בזה את כל מגמתו, ומכוון היטב, ולטעם זה, כתב הגרש"ז אויערבך (מכתב בתחילת ספר שיח הלכה עמ' ז), שעיקר ההקפדה היא שתהיינה העיניים מכוסות וסגורות.
במקומות שאין ספר תורה מונח בארון הקודש אלא בשני וחמישי, האם יכולים לומר תחנון בשאר ימים?
כתב השו"ע (סימן קלא סעיף ב) שאין אומרים תחנון אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו. וכתב המשנ"ב (ס"ק יא) שארון לאו דוקא [אלא הוא הדין אם יש ספר תורה לחוד שהביאו ממנין אחר בשביל לקרוא במנין הזה, די בכך ואפשר לומר תחנון].
ואף אם יש שם ארון, ואין הספר תורה בארון שלו אלא בארון בצד בית הכנסת במקום שמור יותר, כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כא) שחייבים בנפילת אפים, מכיון שיש ספר תורה במקום שמתפללים שם.
ובמקומות שרק בשני וחמישי מביאים את הספר תורה לארון, ובשאר ימים נמצא הספר תורה במקום אחר יותר שמור, דעת הגרש"ז אויערבך (אשי ישראל פכ"ה הע' לו) שיש להקל ליפול על פניהם אף שכעת אין הספר תורה בתוכו.
וכן מקום שהזמינוהו לבית הכנסת ועדיין לא הספיקו להכניס בו ספר תורה, כתב הגרש"ז אויערבך (תשובה בתחילת ספר שיח הלכה) שמסתבר שאין להקפיד וצריכים ליפול על פניהם.
המתפללים מנחה בימי החופשה בפארקים וגני שעשועים ברחבי בירושלים, האם יכולים לומר תחנון?
ישנם אנשים שבימי חופשה וכדו' שיוצאים לנפוש בגינות ברחבי ירושלים, בדיעבד כששכחו להתפלל בבית כנסת מארגנים מנין לתפילת מנחה בצדי הגן וכדו', והשאלה האם יכולים לומר תחנון אף שאין שם ספר תורה, מהטעם שבירושלים אין צורך בספר תורה כדי לומר תחנון.
במשנ"ב (ס"ק יא) הביא שטעם היש אומרים ברמ"א שאין אומרים תחנון אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו, הוא משום שמצינו בקרא רמז שנפילה היא לפני ארון ה', וכמו שכתוב במלחמת העי "ויפול על פניו לפני ארון ה'".
ומטעם זה כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי (בספרו הלכות ארץ ישראל סי' א אות ס"ט), שמנהג ירושלים ליפול נפילת אפים אפילו במקום שאין ספר תורה, משום שבירושלים כל מקום נקרא 'לפני ה", וכן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קכט), והוסיף, שאין הנהגה זו נחשבת שינוי מנהג, וכל אדם שבא לירושלים צריך לנהוג כן.
ומפני שהטעם הוא משום קדושת ירושלים, דעת הגרש"ז אויערבך (אשי ישראל פכ"ה הע' לט) שיש לנהוג כן רק בירושלים שבין החומות המקודשות בקדושת ירושלים, ולא במקומות החדשים. ולענין המנהג כתב הגרש"ז אויערבך (בתשובה שם), שבכל ירושלים, אף שלא בתוך החומות, נוהגים שנופלים על פניהם אפילו שאין ספר תורה.
אולם בתשובה (כת"י, הובאה בהליכות שלמה תפלה פי"א סי"א) הוסיף, שהמדקדקים נוהגים מחוץ לחומות לאומרו בלא נפילת אפים.
מתי והיכן אין אומרים תחנון מפני הסכנה?
זמן נפילת אפים כתב השו"ע (סימן קלא סעיף ג) הוא רק ביום, ובלילה אין נפילת אפיים. וכתב המשנ"ב (ס"ק יז) שלכך אם נמשכה תפילת המנחה עד הלילה, אין נופלין על פניהם.
והמתפללים תפילת מנחה בזמן בין השמשות, כתב המשנ"ב (שם) שנוהגים ליפול על פניהם בזמן בין השמשות.
אכן, בענין המנהג בירושלים, דעת הגרי"ש אלישיב (תפילה כהלכתה פי"ח הע' סד) שאין נופלים על פניהם לאחר שקיעת החמה, וכן דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפלה פי"ג ס"ד). וביאר (שם) שחששו לדעת המקובלים שיש סכנה לאומרו משקיעת החמה ואילך, וחמירא סכנתא [וראה תשובות והנהגות ח"ג סימן נג ד"ה הן, שכתב שבהרבה מקומות נוהגים שלא ליפול על פניהם אחרי מנחה וכמדומה שכן המנהג בארץ ישראל, וביאר טעם הדבר לפי הגר"א שהמשמרות מתחלפות בשקיעה, ובמשמר הלילה אין מקום לנפילת אפים, וגם על פי הסוד].
המתפללים בחדר הסמוך להיכל בית כנסת בו יש ברית, האם אומרים תחנון?
בית כנסת שמתקיימת בו ברית המילה, כתב השו"ע (סימן קלא סעיף ד) שאין אומרים בו תחנון, ודייק המשנ"ב (ס"ק כב ושעה"צ ס"ק כא) מדבריו, שזה אף אם אין בעל הברית מתפלל שם. ובטעם הדבר כתב המגן גיבורים (ס"ק ג), שמה שאין אומרים תחנון אינו משום שמחת בעל הברית ולכבודו, אלא לכבוד מצות מילה שקיבלוה בשמחה, וכמו שכתב הב"י בשם שבלי הלקט על פי הגמ' בשבת (קל, א), ולכן אף אם אין בעל הברית שם אין אומרים תחנון.
ובית כנסת שיש בו כמה מנינים, ומלין בשחרית לאחר המנין הראשון, כתב הגר"ח קניבסקי (אשי ישראל בסוף הספר תשובה רכד) שבמנין השני שמתקיים כבר אחרי הברית, יש לומר תחנון.
וכן אם עושים מנין שני בחצר בית הכנסת או בפרוזדור, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' כד אות ג), שאם הולכים המתפללים אחר כך כל אחד לביתו ולא יהיו בברית, המנהג שאומרים תחנון.
אם אבל אחד מבעלי הברית [אבי הבן, הסנדק, והמוהל] מתפלל בבית כנסת, אבל הברית מתקיימת במקום אחר, כתב המשנ"ב (ס"ק כב) שגם אין נופלים על פניהם. ואם אין בעלי הברית מתפללים שם, ורק נמצאים בבית הכנסת, משמעות דבריו שאין פוטרים את הציבור מלומר תחנון. וכן נראה מדברי המקור חיים (ס"ד ד"ה ולא כשיש) לגבי חתן, שאם אינו מתפלל עם הציבור, אינו פוטר אותם מלומר תחנון, אף שנמצא עימם בבית הכנסת [אכן, בחתן ביום חופתו, כתב הדעת תורה (ד"ה ולא) בשם מהר"ש קלוגר בספר החיים, שהוא פוטר מתחנון אף אם אינו מתפלל עמהם. ובשבעת ימי המשתה אינו פוטר אלא אם כן מתפלל עמהם. והוסיף, שדעתו שיש להקל בחתן גם בשבעת ימי המשתה, וכן דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפלה פי"א ס"ז) שאם החתן משתהה בבית הכנסת, אין אומרים תחנון גם בשבעת ימי המשתה, אף שאינו מתפלל עמהם].
איזה תפילה חשובה היא כדי שיתקיים בעבורה העולם, ומה הוא אופן אמירתה?
בחשיבות תפילת 'ובא לציון' הנאמרת בסוף התפילה, כתב המשנ"ב (סימן קלב ס"ק ב) שאמרינן בגמרא ( סוטה מט, א) שמיום שחרב בית המקדש, העולם קיים על קדושא דסידרא, ופירש רש"י שם (ד"ה אקדושה) שתיקנוה כדי שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט, שבזה שאומרים קריאתו ותרגומו הרי הם כעוסקים בתורה, וכיון שנוהג דבר זה בכל ישראל בתלמידי חכמים ובעמי הארץ, ויש כאן שתי מצוות, קדושת השם ותלמוד תורה, חביבה היא קדושה זו שיתקיים בשבילה העולם.
ולענין אופן אמירתה, בעמידה או בישיבה, כתב הפמ"ג (סי' נט א"א ס"ק ב) בשם הא"ר שהיושב אין לו לעמוד, ואם עמד ישאר לעמוד, והערוך השולחן (ס"ח) כתב שטוב לאומרה בישיבה, וכן כתב הכף החיים (סי' נט ס"ק כ) בשם המהרח"ו בשער הכונות. ובביה"ל לקמן (סי' תפט ס"א ד"ה ומצוה) הביא את דברי הרי"ץ גיאות, שבערבית של מוצאי שבת אומרים הקהל קדושה דסידרא בישיבה. והחזו"א היה נוהג לעמוד מ'ואתה קדוש' עד 'ולעלמי עלמיא' השני (ארחות רבינו ח"ג בהוספות מהגר"ח קניבסקי או"ח ח"ב אות לו, וכעין זה בארחות יושר תפלה אות לב), וביאר הגר"ח קניבסקי (ארחות רבינו שם) טעמו, שהסתפק שמא דינה כקדושה, ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' יג) כתב, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.
מה דעת הפוסקים לענין אמירת 'קדיש' על ידי כמה אנשים ביחד?
בדיני קדיש, האריך הביה"ל בסימן קלב, והביא קונטרס שלם בשם 'מאמר קדישין' ובו מבאר באריכות ובהרחבה את כל דיני הקדיש החיובים והקדימות שיש באמירת קדיש, ממה שמבואר בגדולי האחרונים כלבוש המג"א ועוד שאר האחרונים.
וממה שהאריכו האחרונים לדון בדיני הקדימה לקדיש, כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קנט) שמבואר שסברו שאין לשנים לומר קדיש יחד, וכן כתב בשו"ת בנין ציון (סי' קכב) שאין לשנים לומר קדיש יחד, וכמו שנהגו להקפיד בזה בכל הדורות בארצות אשכנז ופולין, וכן הורה החזו"א (דינים והנהגות פ"ד אות ז).
אולם הסידור היעב"ץ (דיני עלינו וקדיש יתום) שיבח את מנהג הספרדים שאומרים כולם קדיש יחד, וכתב שלפי זה אין צורך להאריך בכל מה שהאריכו האחרונים בסדר הקדימה לקדיש, וכן כתבו החיי אדם (כלל ל ס"ז) והפתחי תשובה (יו"ד סי' שעו ס"ק ו), שמותר לכמה בני אדם לומר קדיש יחד, ואף החתם סופר שאסר, כתב בתשובותיו (יו"ד סי' שמה) שבשעת הדחק יש להקל, ואף בישיבתו הנהיג שקדיש דרבנן יאמרו כל הבחורים האבלים יחד.
ובשו"ת רעק"א (ח"ד עמ' קכה [הוצאת המאור]) כתב: "בחודש אב שנת תקצ"א החל הנגף פה בעו"ה בחולי קאלירע והיו הרבה אבלים לאמירת קדיש, ותקנתי שהאבלים יאמרו ביחד הקדישים משך שנה תמימה, וככלות השנה בר"ח אב תקצ"ב שסר החולי בעזה"י, תקנתי שלא יאמרו יחד הקדישים זולת בכל יום פעם אחת, דהיינו תפילת קדיש שלאחר תפילת שחרית יאמרו האבלים ביחד, אבל לא שארי קדישים, ועי"ז עכ"פ לא ימצא אופן שהיה האבל נמנע מלומר קדיש פעם אחת בכל יום, וכה יהיה וכה יקום לעולם בעזה"י", עכ"ל.
ואף במקום שנוהגים לומר קדיש כמה אנשים ביחד, כתב בגשר החיים (ח"א פ"ל אות י ס"ק יב) שזה דוקא באופן שאומרים אותו כולם יחד מילה במילה, כדי שכולם יענו אמן בשווה, ואף בשו"ת חתם סופר (או"ח שם) כבר עורר בזה. ולפיכך כתב (גשר החיים שם), שלמעשה ראוי מאד להימנע מזה לכתחילה.
ובטעם האוסרים, הוזכרו כמה טעמים, בשו"ת בנין ציון (שם) כתב שאי אפשר בצורה זו לשמוע ולכוון, כיון שזה מקדים וזה מאחר. ובשו"ת חתם סופר (שם) כתב שזכות הקדיש היא להיות השליח לזַכות את הרבים שאומרים אחריו אמן, וכאשר הרבה אומרים יחד, הרי רק אחד זיכה את הרבים, והשאר הרי הם כמסייע שאין בו ממש. והחזו"א ביאר, שאין לעשות כן כשם שאין שני שליחי ציבור (דינים והנהגות שם).
והאומר קדיש המגיע בדין לחבירו, כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד שם) בשם ה'שב יעקב' שלא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחבירו, שהקדיש עולה לתועלת נשמת מי שאמירת הקדיש שייכת לו.