קריאת התורה ביום טוב ראשון של פסח מתחילה בפסוק: "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח". החיד"א בספרו 'ראש דוד', כותב שקרבן הפסח צריך להשתייך לבעליו, ומביא את דברי המחנה אפרים שמעשה קנין שתיקנוהו חכמים, אינו מועיל לעניַן דאורייתא, ועל פי דברים אלו מסביר את לשון הפסוק: "משכו וקחו", משכו - משיכה, וקחו - בכסף, דהיינו שמלבד המשיכה, שהיא קנין המועיל מדרבנן, נצרכת גם רכישה בכסף, שהיא קנין המועיל מדאורייתא, כדי שקרבן הפסח ישתייך לבעליו מדאורייתא.
ופוסקים רבים חולקים וסוברים שקנין שתיקנוהו חכמים מועיל גם לענין דאורייתא. ודיון נוגע למעשה גם בזמננו, בחפצי המצוה שצריך שיהיו שייכים לאדם עצמו: המצה שמקיימים בה את מצות האכילה בליל הסדר, וארבעת המינים; ולדעת חלק מהפוסקים - גם המרור. המשנה ברורה (בהלכות ארבעת המינים) כותב שלכתחילה נכון להקפיד לנהוג כדעת המחמירים, ולעשות קנין דאורייתא בחפצים אלו, דהיינו קנין כסף, קנין 'חצר', ועוד. ותשלום בצ'ק, אף שאינו 'דחוי' - נחלקו הפוסקים אם הוא קנין המועיל מדאורייתא.
בפועל, בדרך כלל מתקיים במצוֹת קנין חצר - כאשר הקונה מכניסם לביתו. אולם, יש לדעת כי במקרה שהקונה לא שילם עבורן, והמוכר גילה דעתו שהוא זקוק למזומנים ואין באפשרותו למכור בהקפה, והקונה דוחהו שוב ושוב - הקנין אינו חל, ואין לקיים במצוֹת אלו את מצות האכילה בליל הסדר. עניָן זה מצוי גם בתשלום בצ'ק, במקרה שהצ'ק חוזר אל המוכר מחמת שאין כיסוי מספיק בחשבון הבנק של הקונה, והמוכר מחזר אחר הקונה שיפרע את הצ'ק, ואינו מעוניָן כלל למכור בהקפה.
דיון נוסף הקשור בהלכה זו - האם אוֹרֵחַ צריך להדר ולקנות את המצה והמרור מידי מארחו? יש מהפוסקים שהורו כי לכתחילה יש לנהוג כן, אך בדיעבד יצא ידי חובתו, משום שיש כמה טעמים להקל בדבר. ויש מגדולי ישראל שלא הקפידו על כך, וכן נראה מסתימת דברי כל הפוסקים שלא העירו על כך מאומה; ויש שנתן טעם לדבר - שקיום המצוה הוא בבליעת המצה והמרור, ובשעת הלעיסה - טרם קיום המצוה - שוב אינם ראויים לאדם אחר מלבד האורח, ובזה נחשבים כְּשֶׁלוֹ לחלוטין.
[שו"ע תנד, ד, משנ"ב טו, וביה"ל ד"ה אין; ביאורים ומוספים דרשו, 17, 25 ו־26]
לא נמצאו פוסטים