הרב יעקב ברגמן
בפרשת השבוע אנו לומדים על סימני הטהרה לבעלי חיים, המתירים אותם באכילה. דינו של בשר האדם לא נזכר במפורש בין בעלי החיים; ואכן, נחלקו הראשונים האם הוא נכלל באיסור האכילה של אלו שאין להם את סימני הטהרה.
יש מהראשונים שסוברים שאין כל איסור באכילת בשר האדם; ויש מהם שכתבו שבבשר אדם חי יש איסור 'אבר מן החי'. ויש שכתבו כי אף שהדבר מותר מדאורייתא, מצוה מדרבנן לפרוש מבשר האדם ולא לאוכלו.
אולם, לדעת ראשונים אסור מדאורייתא לאכול את בשר האדם, וכך כותב הרמב"ם על הפסוק "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ… אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה": "האדם… אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו ב'לא תעשה', והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה, אבל אסור הוא בעֲשֵׂה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן 'זאת החיה אשר תאכלו', הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה – עשה". ולדעת ראשונים אחרים, בשר האדם אסור ב'לא תעשה'. וכך פסק הרמ"א, שבשר האדם אסור באכילה מן התורה; וכן פסקו אחרונים רבים.
מחלוקת זו לכאורה אינה נוגעת למעשה, שהרי מי הוא האוכל את בשר האדם. אולם, במשנה במסכת חולין נאמר: "אלו שעורותיהן כבשרן, בשר האדם…" והרמב"ם – על פי תלמוד ירושלמי – מביא משנה זו להלכה הן בנוגע לטומאת אוכלין, והן בנוגע לאיסור אכילה. הוי אומר, שהכוסס את עור האדם, ובולע מעט ממנו – דינו כאוכל מבשרוֹ. ובפרי מגדים מצַדד שאף לדעת המחמירים, עור האדם אינו נחשב כבשר האדם מדאורייתא, אלא מדרבנן.
ואם כן אפוא, מחלוקת הראשונים האמורה, נוגעת למעשה לרבים מאתנו, אשר מתוך חוסר רגיעה כוססים את עור אצבעותיהם. ואכן, כך כותב הבן איש חי: "בשר האדם אסור לאכלו מן התורה… והעיקר כדברי האוסרים…, מיהו עור האדם אינו אסור אלא מדרבנן. וצריך ליזהר שלא לקלוף או לחתוך עור האדם בשיניו, פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו, וגם יש לחוש שיחתך קצת מן הבשר גם כן".
ואף ללא בליעת העור, יש להמנע מכסיסת העור, מחמת שני סיבות: מחשש שיבלע מבלי משים, כנ"ל, ומשום שההרגל יגרום לנהוג כן גם בשבת; וכפי שמסופר על מרן החזון איש, שראה אדם הכוסס את צפורניו בימי החול, ואמר לו: "אתה מחלל שבת".
[שו"ע יו"ד עט, א, פר"ח ו, ופמ"ג שפ"ד ג. בן איש חי שנה ב, פר' אמור ה; דינים והנהגות חזו"א יג, לא]