ישראל שוורץ
למדנו בתומר דבורה שאדם צריך ללכת בדרכיו של הקב"ה ולדבוק במידותיו, כיצד אם כן, אפשר לסלוח לאדם שפגע במקום עבודתי??
בעצם זהו פסוק מפורש בתנ"ך, כששמעי קלל את דוד המלך והסובבים רצו להגיב, דוד המלך אמר: "ה' אמר לו קלל", ומסבירים שלולי שה' אמר לו קלל, לא יתכן שאפשר היה לקלל אותו, על כל פנים כתוב "ה' אמר לו קלל".
כל אדם חייב להבין, שכל מה שקורה לו ע"י מישהו, אפילו אם אדם מסויים פגע בו, הכל בגזרת עליון. הקב"ה אמר קלל. אם מישהו מכה אותך במקל, כמובן שאין מקום להרביץ למקל אלא רק את מי שאוחז בו. זוהי כוונת הפסוק "ה' אמר לו קלל".
החפץ חיים מביא את הכתוב במשפטים: "כי ינצו אנשים… והכה איש את רעהו באבן או באגרוף", אדם היכה את חברו באבן או באגרוף והמוכה נפל למשכב, כתוב: "רק שבטו יתן ורפא ירפא", מבהירה הגמרא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא.
לכאורה, תמוה, הקב"ה מכה אותו, באיזו רשות ניתן להסיר דבר שהקב"ה עושה?! לכן כתוב כאן "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא.
ועדיין נשאר הקושי, מה זאת אומרת שהקב"ה מכה אותו, הרי כתוב "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף", האיש בעצמו הכה את חברו, מדוע אם כן הגמרא אומרת שאסור לרפא משום שהקב"ה היכה אותו, האם זה נקרא שהקב"ה היכה אותו?! למד מזה הח"ח, שכל מה שקורה לאדם, אפילו ע"י מישהו מסוים ובכל צורה שהוא עושה זאת, הכל בגזירת עליון, עד כדי כך, שהגמרא אומרת שהקב"ה הוא זה שמכה אותו.
מסופר בזוהר הקדוש שר' אבא ראה יהודי יושב על ערימת חול ונרדם. והנה רואה ר' אבא נחש שמתקרב אל אותו יהודי ומנסה להכישו, ולפני שהספיק הנחש לבצע את זממו, הגיע בע"ח אחר והרג את הנחש. כשהתעורר היהודי וקם מערימת החול עליה שהה, נפלה הערימה, ולו ישב עליה עדיין היה צונח ונהרג.
שאל ר' אבא את אותו יהודי: "איזה מעשה טוב עשית שנעשה לך בזכותו נס בתוך נס?" ענה היהודי: "אם מישהו היה פוגע בי, מעולם לא השבתי לו על זה שפגע בי, ולא עוד אלא שתמיד היטבתי עמו", אמר ר' אבא: "נעשה לך נס בתוך נס, יותר מאשר לאברהם אבינו".
מהסיפור הזה לומדים אנו, למה זוכה אדם שמתגבר על עצמו ואינו משיב למי שפגע בו.
האם הרב מכיר באופן אישי, אנשים שהגיעו לדרגה כה גבוהה?
הכרתי אנשים, שהיטיבו עם מי שעשה להם רע. לא רק שלא השיבו מנה אחת אפיים על פגיעתם, אלא אף היטיבו עם מי שעשה להם רע. ואני הבינותי. אנשים גדולים אלו, מבינים שאין להאשים את מי שעשה להם רע, הרי הוא בסה"כ אבן בידי זה שהשליך את האבן עליו.
אם יודעים ומבינים את הענין הזה, קל מאד להתגבר על הפגיעה. אם יודעים שהכל מהקב"ה לא שייך לחשוב שהפוגע הוא זה שהרע לי. הקב"ה גזר על האדם צער, והפוגע הוא שליח של הקב"ה.
הגמרא בפסחים מביאה את הענין של חנניה, מישאל ועזריה, שלמדו מהצפרדעים. הקב"ה גזר שהצפרדעים ייכנסו בחדר משכבך וגם בתנוריך. לכל אחד היתה ברירה לא להיכנס לתנור. מי מכריח אותו להיכנס לתנור?
ואני אוסיף על זה, שבד"כ אם הקב"ה מצווה את האדם לעשות דבר מסויים והוא לא עושה זאת, הוא ממרה את פי ה', מפני שלא עושה את המצווה. אבל אצל הצפרדעים, בכל מקום שנכנסו אליו הם קיימו את המצווה, ומדוע בחרו להיכנס לתנור? כדי שיתקיים רצון ה'.
מכאן למדו חנניה, מישאל ועזריה שצריך למסור נפש על קידוש ה'.
לא פעם שרתם, מן הסתם, את השיר: "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים", ויש לי שאלה על הבקשה הזו: מה פירוש "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים" אין לזה לכאורה שום הסבר. ובחסדי ה' אומר לכם את האמת בפירוש הדבר הזה.
הספר 'תומר דבורה' מדבר על י"ג מידות, ומגיע גם למידה השישית "כי חפץ חסד הוא", וכותב שם: "כבר פירשנו במקומו, שיש בהיכל ידוע מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקב"ה מרחם על ישראל, מפני שהוא חפץ בחסד, ואם היות שהם חייבים אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם עליהם וכמו שהיה בזמן החורבן, שנא' לגבריאל בא אל בינות לגלגל, כי הוא שר הדין והגבורה וניתן לו רשות לקבל כוחות הדין בינות לגלגל, מתחת לכרובים מאש המזבח, דהיינו דין גבורת המלכות והיה הדין מתחזק עד שביקש לכלות את הכל, לקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה".
הקב"ה ציווה לקחת גחלים ולהשליך על ירושלים, ואם ככה היה עושה המלאך לא היה נשאר, חס ושלום, שריד ופליט משונאיהם של ישראל, כלומר ישראל יותר לא היה קיימים, וכתיב: "וירא לכתובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם, דהיינו שאמר הקב"ה לגבריאל הם גומלים חסדים אלו עם אלו ואף אם הם חייבים נצלו, והיה להם שארית, והטעם מפני מידה זו 'כי חפץ חסד הוא' זה במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם אם היות שאינם כשרים בצד אחר".
ישנו מלאך שממונה לאסוף את החסדים של כל יהודי שעושה עם חברו. תפקידו של אותו מלאך, הוא לאסוף את החסדים ובשעה שיש ח"ו גזירת כליה על ישראל, רומז הקב"ה לגבריאל המלאך: 'עכשיו הראה לי את החסדים שבני עושים!' ואע"פ שנגזרה הגזירה, הקב"ה מרחם "כי חפץ חסד הוא".
"מלאכי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים" – זהו הפשט האמיתי ואולי היחיד, "הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים" – הגם שהמצב הוא שנגזרה גזירה על כלל ישראל, והקב"ה ציווה למלאך להשליך גחלים, כתוב שהמלאך השליך למלאך אחר, ובינתיים נצטננו הגחלים וכשהשליכו אותם על ירושלים, לא פגעו הגחלים ונשארו עמ"י לפליטה.
כיצד למעשה, אפשר ליישם את הדברים בחיי היום יום?
קודם כל עם אשתו כגופו. כשאדם עושה חסד עם האישה, הוא עושה חסד עם עצמו, "גומל נפשו איש חסד" וזו הדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות. מובא בחז"ל מדרש מבהיל. כתוב: "ואחר קבר אברהם אבינו את שרה", דומני שלשון המדרש הוא כך: אמר הקב"ה: "תפסת אומנותי בא ולבוש לבושי", ואברהם זכה, ואף הלך בתוך האש. אברהם עשה כ"כ הרבה חסדים, אבל לכאורה היה נמנע מללכת בתוך האש. הקב"ה השלים את מידת החסד של אברהם אבינו, "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".
קבורת האשה, זהו דבר אלמנטרי, והתורה מחשיבה זאת לחסד. אפילו דבר שאדם חייב ממש, לא הולך לאיבוד, בין אם זה דברים גדולים, ובין אם זה הדברים ההכרחיים ביותר – הכל נחשב לחסד ממש.
כשאנו מדברים על הנושא שאדם צריך לדעת להכיר טובה ולגמול חסד, עלינו להבין שזה עצם מהותו של האדם. מי שאינו מכיר טובה, ואינו גומל חסד יש בו פגם בעצם מהותו.
נאמר בפסוק: "קדושים תהיו", והמצוה הראשונה היא, "איש אביו ואמו תיראו", אנשים הולכים "לתפוס" מלאכים, "קדושים תהיו", מבהירה לו התורה, תתחיל עם אבא ואמא, אל תקפוץ רחוק, ואח"כ אתה חייב להמשיך ולעשות חסד עם כל אחד.
במזמור של "אשת חיל" נאמר: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה", כותב התרגום: "גמלתהו" – פרעתא טבא, היא לא הרגישה שהיא עושה חסד מיוחד. גמלתהו – מלש' לגמול היא הרגישה שהיא בעצם משלמת, היא פורעת את החוב על כל מה שהוא עשה לה.
ומכאן לשאלתך, צריכים לדעת שבין בני הזוג, האיש פורע לאישה והאישה פורעת לאיש. אף אחד לא עושה עם השני, כל אחד צריך להבין שכל הטבה שאישה עושה עם בעלה ולהיפך היא פורעת על כל מה שמקבלת מהבעל וכן הדבר עם הבעל.
הנה כי כן, הלימוד בספר "תומר דבורה", הינו חובה קדושה והשתדלות בסיסית עבור כל יהודי עובד ה', ששאיפתו היא ללכת בדרכי הבורא יתברך.
והקב"ה יראנו נפלאות, וכל אשר נעשה נצליח…