"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" (דברים י"ד, ט')
בשו"ת שם משמעון (להג"ר שמעון פולק זצ"ל סאיני תרצ"ב) העיר מדוע הגמ' בקידושין (מא.) מזכירה את שמו של הדג "שיבוטא", שרבא מלח בערב שבת, ועוד מעיר מדוע רק "מלח" את הדג ולא בישלו לגמרי. ויישב ע"פ מה שהביא הסמ"ג (עשה כט) ממדרש (נמצא לשון דומה בפסיקתא רבתי פכ"ג) עה"פ "זכור את יום השבת – שמור את יום השבת", "זכור בים ושמור ביבשה".
וביאר זאת ע"פ מש"כ בספר שבט מוסר (לר' אליהו האיתמרי זצ"ל פי"ב) בשם האפודי, שיש דגים בים שבכל ערב שבת בין השמשות יוצאים ליבשה ונחים שם עד מוצאי שבת, והיינו "זכור בים ושמור ביבשה" שהים והיבשה הם סימן מובהק לשמירת השבת, ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר שאותו הדג הנקרא "שבוטא" מאותן מינים שפורשים בע"ש ליבשה, ושמו מוכיח עליו, שהרי כתב הרמב"ן פרשת האזינו עה"פ אפאיהם וכו' (להלן לב,כו) על נהר הסמבטיון שהוא מלשון שבת (בלשון ערבי ובקלקול הלשון).
וכמו כן י"ל שאותו דג הנקרא "שבוטא" היינו מלשון שבתא או סבתא משום שטבעו מורה על מצוות שביתה בשבת. והיינו שאמרו רז"ל דרבא מלח "שיבוטא" שהיה מהדר בער"ש דוקא על דג שנקרא שבוטא משום ששמו וטבעו מורה על שבת.
ואפשר שצידת אותו דג קשה אם לא בזמן שעולה מעצמו ליבשה בער"ש, ולא נשאר אופן אחר כי אם בעת שעולה שהוא [קודם קצת] לשקיעת החמה שאז אין זמן לבשלו או לצלותו, ולכן אמרו שרבא "מלח" שיבוטא, שאין זמן לבשל ולצלות אלא רק למלוח ולאוכלו במליחה כמנהג איזה דגים שיכולין לאוכלן במלחן בעוד שהן חיין דהיינו בלי בישול, ועי"ש עוד אריכות בזה.
(קב ונקי)