איזה בין-הזמנים זה? ניסע לצפת? – שוקי אוחנה לא מרשה. נצא לטיול? – פתאום יחליט איזה פקח לתת לנו דו"ח כי המצח שלנו לא מכוסה מספיק. קשה, קשה לחשוב על 'בין הזמנים' בצל הקורונה…

י' כהן

אני בן ישיבה כבר שנים לא מועטות, אבל זו פעם ראשונה שכשראיתי את התאריך י' באב מתקרב, בכלל לא התרגשתי. זו פעם ראשונה שהמילים "בין הזמנים" לא דגדגו לי את הלב.

אם כל שנה, יש כח לסבול איך שהוא את קשיי 'בין המצרים' ושבוע שחל בו, כיון שיודעים שמאחורי הפינה מחכה לנו בחיוך-קייצי חופשת 'בין הזמנים' עמוסה וגדושה, הרי שהשנה, זה לא היה!

'בין הזמנים' התחיל איפשהו באמצע אדר, ומאז לא הסתיים. ה'קורונה' הזו, שחשבנו אותה בהתחלה סוג של קוריוז, מוכיחה לנו שהיא עדיין חיה בועטת, למרות שהיא בקושי 'נושמת'…

דבר אחד ברור, הקורונה פה כדי להשאר. ואנחנו? מה אנו עושים כדי לשרוד את כל הבלאגן הזה? אם איכשהו הצלחנו לעבור את הזמן למרות/לצד הקורונה, לראות אותה ולשתוק, הרי שב'בין הזמנים' זה כבר לא יכול לקרות.

איך ניסע לצפת (שוקי אוחנה לא מרשה!)? איזה טיול נוכל לעשות בלי לחשוש שפתאום יפתיע אותנו איזה פקח ויחליט שהוא נותן דו"ח בגלל שהמצח שלנו לא מכוסה מספיק…

האמת, קשה. קשה לחשוב על 'בין הזמנים' בצל הקורונה. אם בפסח עוד איך שהוא היה נחמד או אולי מסקרן להכיר את המושג הזה, ללטף אותו מקרוב, ולעשות 'היכרות' עם ההפתעות והתסמינים שהוא מביא, הרי שעכשיו – כעבור ששה חודשים מאז שהוא הפציע לחיינו – אפשר לומר עליו רק מילה אחת: הוא/היא פשוט נמאס. נמאס ממנו. אנחנו לא מעוניינים בו, ולא רוצים לשמוע עליו יותר. כן מענקים, לא מענקים, זה לא מה שיגרום לנו לאהוב אותו.

אז נכון, שאין שום רע בכך שלכל בחור ישיבה (מעל גיל 18) יהיה בחשבון הבנק (שאין לו) 750 ש"ח (במילים: שבע מאות וחמישים שקלים חדשים), אבל תסבירו לי אתם, מה אפשר לעשות בסכום הזה, כשאפילו מוקדי הצ'ולנט המרכזיים סגורים על מסגר ובריח, מפחד הקורונה הזו.

עדיף כבר היה לקבל מביבי במקום זה זיכוי לכניסה ל'כותל'… תאמינו לי שזה היה הרבה יותר שימושי.

***

התפקיד שלנו, בימים אלו, להבין מהר, הכי מהר את המצב, ולהגדיר מחדש את תפקידנו.

חודש אייר-סיון-תמוז לימדו אותנו, שאין מושג כזה ללמוד בשביל הראש ישיבה, אין דבר כזה להקפיד על סדר מוסר כדי שהמשגיח לא יכעס. מי יעיז לכעוס? וגם אם מישהו ינסה לשאול בחצי פה, איפה הייתי, התשובה כבר מוכנה, לא הגעתי לסדר כי היו לי תסמינים. האם הייתי יכול לקחת סיכון? וכאות ראיה לצדקת דבריך, תוכל גם לפזר אפצ'י אחד בסביבה, וכולם יכנסו לקונכיות תכף ומיד. בקיצור, ביקורת – אף אחד לא שם!

שלשת החודשים הללו לימדו אותנו להיות אנחנו ולהביא את עצמנו, עם כל מה שיש בנו, עד ה'. "שובה עד ה' אלוקיך". לא משנה מה המשגיח חושב, לא משנה מה אבא ואמא שואפים מה'תכשיט' שלהם, כלום לא משנה. רק דבר אחד – איפה אתה, אתה בעצמך בעבודת ה'. איפה אתה ממקם את עצמך מבחינת הספק, מוסר, תפלה וכל התרי"ג מצוות.

זו עבודת הקורונה שלך. ב'זמן' וב'בין הזמנים', בבית ובשדה, בפארק ובבריכה, בחוף וביבשה.

הקורונה הזו, הצליחה סוף-סוף לשחרר אותנו מהלחץ החברתי, ומשאר הדמיונות שמסביב, והכריחה אותנו להביא את עצמנו אל מול המראה, מתוך הבנה ברורה, שאם נעבוד – נצליח, ואם נמשיך לזחול, אז לא יצא מאיתנו כלום!

המסר של הקורונה הוא, שהאדם בונה את עצמו. לבדו. אם עד היום הכרנו את המינוח הזה רק בהקשר לימי 'בין הזמנים', אז השנה – כמה מוזר – זהו מסר שהיה נכון גם ב'זמן' עצמו וכמובן מתעצם שבעתיים ב'בין הזמנים'.

אז נכון שישנם ארגונים טובים ונפלאים לריבוי תורה, אבל חשוב מאד שאנחנו נייצר לעצמנו פנקס קטן ונסמן בתוכו כל התקדמות. "מחייב" רציני שידביק אותנו באופן קבוע ובשעה קבועה לסטנדר ולספר, ואיתו-דרכו-בזכותו, נוכל להגיע לאלול, עם ערימה גבוהה של דפים. דפי גמרא אותם זכינו לסיים.