דוד דמן
הוא נטל את הגמרא הקטנה ביד רוטטת, וחזר על מילות הסיום של המסכת. התרגשות גדולה תלתה באויר, גם אני הבטתי בו בעיניים בורקות, עם מעט קנאה, אבל בעיקר בשמחה גדולה עד אין קץ. סוף-סוף הוא זכה לסיים את הש"ס, ואחרי הכל הוא אח שלי, הבכור.
לא היתה דרך אחרת, מתאימה יותר, לסיים את ימי החנוכה אלא באירוע המרגש הזה, של סיום הש"ס. זה גם הזכיר לי שהזמן רץ. רק אתמול זה היה כשהוא סיפר לי שהוא מצטרף ללומדי 'דף היומי' ולנבחנים של 'דרשו', וחשבתי שזה יחזיק מעמד כמה שיחזיק, והיום הוא סגר את המעגל. גם למד, גם חזר, גם נבחן, וגם הפך למגיד שיעור פופולרי של ה'דף היומי'.
היתה חגיגה גדולה, שמחה עד לב השמים וקולות הריקודים בקעו ימה וקדמה צפונה ונגבה. אבל ספק אם אי מי מהשכנים הבין על מה ולמה השמחה הגדולה הזאת. לסיים ש"ס, בלימוד של חזרה ושינון, זו שאיפה של כל יהודי כמעט.
רק שאם פעם מי שסיים את הש"ס היה רק המתמיד של העיירה שישב בבית הכנסת העירוני מבוקר ועד ערב – היום יהודים שעובדים כל היום, זוכים גם הם לסיים את הש"ס, ולא רק לסיים אלא לדעת את הש"ס על בוריו.
אח שלי, משמש בכל שעות היום, מתי שהוא לא בשטיבל, כמנהל הרוחני תלמוד התורה המרכזי 'יסודי התורה', ובשעות שהוא לא, הוא שבוי טלפונית בידי הורים זועמים, ובכל זאת, הגיע להיכן שהגיע.
זה אכן היה המסר המרכזי של דרשת הסיום שלו:
"יש אנשים שחושבים שזה בלתי אפשרי. שאין להם זמן, והם עסוקים, ויש להם עוד מיליון דברים לעשות. אבל כשרוצים, יש זמן, ויש הרבה זמן, שאדם, כשהוא זקוק לו, מסוגל לייצר אותו יש מאין. צריך רק לרצות ולהחליט שרוצים".
(משפחה)