אחרי 27 שנים, ומבלי שהכרתי אותה, רגליי הוליכו אותי אל האישה שהצילה את חיי
"כוננו יחדיו", אמר דוד המלך
– צעדיו של האדם אינם ברשותו, אלא הם מכוונים מהשמים על ידי בורא עולם.
הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, המוביל אותנו לתובנה, כי ר•
הרב קובי לוי הי"ו סיפר את הסיפור הבא שקיבל מאחד מנהגי המוניות בארץ:
שלום שמי שמוליק, גבר נשוי בן 28, מסורתי, העובד כנהג מונית בחברת 'שער-הגיא' ונמצא מרבית שעות היום על הכבישים הירושלמים. להיות נהג מונית זה עבודה מתישה, ואף לפעמים מתסכלת. לפעמים אתה עושה קופה יפה, ואז מגיח שוטר ורושם לך דו"ח על עקיפה לא חוקית, על חציית אי-תנועה מסומן בקו לבן, ושואב ממך את פת לחמך. גם הנוסעים לא תמיד אנשים קלים. חלילה, רובם הגדול משלם בעין יפה ומודים בפה מלא, אבל יש גם נוכלים שנמלטים מן המונית מבלי לשלם, נו מילא, אבל מפעם לפעם, ישנה "סוכריה".
מה זו סוכריה? ובכן, "סוכריה" זו נסיעה לעיר רחוקה, עבור תשלום בריא. נסיעה על כביש רחב ופתוח, ללא פקקים, סירנות ועצבים, עם קליינט נחמד שמשעשע אותך בדברי תורה. ובכן, לפני חודש ימים, אני עומד ברמזור ירושלמי במרכז העיר. שעת בוקר, הכל עמוס, צפצופים, שוטרים, הכל שוקק. לפתע דפיקה בחלון. יהודי חרדי מסמן לי לפתוח את החלון, אני פותח את החלון ואז הוא אומר לי "האם תוכל להסיע אותי לחיפה?" הפנים התשושות והאפורות שלי הפכו לשמש זורחת ומחוייכת. חיפה? בבוקר? זו לא סוכריה, זה גלידה ענקית עם דובדבן למעלה.
אני מדווח לצחי אזולאי המוקדן שלנו, שבשלוש השעות הקרובות לא יחפשו אותי, כי אני בדרך לחיפה. תענוג, השמש זורחת, ו300 ₪ זורמים לתוך ארנקי, ומי יודע אולי גם אתפוס קליינט מחיפה לירושלים. מגיעים לחיפה, היהודי משלם, נפרד ממני בחביבות ונעלם לו.
אני מרגיש צמא, מחפש מכולת. יופי, בפינת רחוב קטן, שוכנת לה "המכולת של איבגי", נכנס, שולף פחית קולה, משלם ונכנס למונית.
על גדר אבן ממולי אני מבחין במודעת אבל בגודל בינוני, 'בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של סבתנו אמנו אחותינו שושנה חנה בת שרה רחמנינוב ע"ה'. "מניע את המונית ומפליג דרומה. לא מרחיק יותר מ-200 מטר, והשם הזה שושנה חנה, חוזר אלי.
מי זו שושנה חנה… בחיי לא הכרתי אשה בשם זה. מעולם בחיי לא הכרתי משפחה בשם רחמנינוב. לוקח לגימה אחרונה מן הפחית, ועושה סיבוב 360 מעלות בחזרה למכולת. ושוב מביט ארוכות במודעת האבל… השם לא אומר לי כלום. כנראה שאני מדמיין, אני כועס על עצמי. אין לי קרובי משפחה בחיפה, גם לא חברים, ובכלל בקושי אני מכיר את העיר הזו, וגם השכונה כאן בקושי מוכרת לי… נוסע עוד חצי קילומטר, והרגליים שלי לוחצות על הדוושות באופן לא רצוני. לאן? שוב בחזרה למכולת, לאותה מודעת אבל. עיני מביטות בכתובת הרשומה בתחתית המודעה. "יושבים שבעה בבית המנוחה ברח' ים סוף 39".
הלב שלי משדר לי: " שמוליק, יתכן שאתה קצת מבולבל, עובר עליך משהו, כנראה שההשראה של חיפה עיר הנמל הגדולה קצת מסחררת אותך, אבל לא נורא שמוליק. לך תעשה ניחום אבלים, אם לא יועיל, בטח לא יזיק. תשב 10 דקות עם המשפחה, תשתוק, תביט להם בעיניים עצובות,תאמר להם "מן השמים תנוחמו, או המקום ינחם אתכם" וחזור למונית. כך אומר לי הלב ומוסיף: "שמוליק, שמוליק, אתה הלוא מכיר את הפסוק הזה שטוב ללכת לבית אבל, מאשר ללכת לאיזו חתונה או שמחה אחרת. למה? כדי שבנאדם יזכור את אחריתו" כך משדר לי הלב, והמונית אצה-רצה על פי הנחיות הGPS לכיוון רח' ים סוף 39.
מגיע. מה אני רואה? בנין מיושן פשוט, שתי קומות בסך הכל, אולי בן 60 שנה. הצבע מתקלף, הגינה מוזנחת, אני מחנה את המונית ומהרהר לעצמי, רגע, מה אני אומר להם, לאבלים? הם ישאלו אותי מי אני? מה אני אמור להשיב להם? אני לא קרוב משפחה, לא מכיר את האמא שלהם… עוד יחשבו בטעות שאני רעב ובאתי לאכול כמה עוגיות ולשתות כוס תה… בעוד אני מהרהר ומתחבט עם עצמי, אני מבחין בשני בחורים צעירים עולים באיטיות במדרגות ונכנסים לדירת האבלים. ושוב הרגליים שלי השתלטו עלי, ובזריזות שאינה ניתנת לתאור שלפו אותי מן המונית, נעלתי אותה, ועליתי עמם במדרגות עד לדלת הדירה שהיתה כמובן פתוחה.
הם נכנסו והתיישבו ואני התיישבתי לצידם.
על המזרון ישבו להם שלושה בנים, אביהם, ושני אחיה של הנפטרת. בחדר הסמוך ישבו שתי בנות ואחותה של הנפטרת. אחת הנכדות העמידה לפנינו על שולחן הזכוכית שבסלון מגש ובו כוסות תה מהביל והרבה פרוסות של עוגת טורט. הצעירים שישבו סמוך אלי שוחחו בנעימות עם האבלים, ומהר מאד הבנתי שהם ידידים טובים של אחד הבנים. בינתיים הבחנתי שהאבלים מביטים בי במבט שואל, מביטים ושואלים עמוק בלב, "מי האיש הזה… אנחנו לא מכירים אותו…"
אינני יודע אם אתם מכירים את ההרגשה הזו, שאתה מתפלל שהאדמה תבלע אותך, שתבוא איזו רוח ותעיף אותך מכאן הרחק הרחק. התפללתי שהשיחה בין המנחמים הצעירים לבין האחים לא תסתיים, כדי שאחסוך מעצמי את הבושה והגמגום, וחיפוש המילים…". "מן השמים תנוחמו" ניחמתי את האבלים והתרוממתי לצאת. "חכה רגע אדוני, שתה כוס תה, תברך על העוגה" ביקש ממני אחד הבנים האבלים, הצעיר שבהם, כבן 25, ובאותה נשימה שאל
"אתה הכרת את אמא ז"ל?"
שתקתי שלוש שניות, שנדמו כמו נצח, והשבתי "לא, לא הכרתי". הרבה זוגות עיניים ליטפו אותי במבט תמה, עיניים שואלות, בוחנות, מה הוא עושה כאן היהודי הזה… מה עונים להם… אין ברירה החלטתי, מדברים ואומרים אמת. "שמי שמואל כהן" השבתי "אני נהג מונית מירושלים מחברת "שער הגיא"… לפני כחצי שעה הגעתי לחיפה עם נוסע ירושלמי, הוא ירד לא רחוק מכאן, אחר כך נכנסתי למכולת לקנות משהו, ושם על גדר האבן הבחנתי במודעת האבל של אמכם שושנה חנה בת שרה… אין לי מושג למה ומדוע, אבל רגלי נשאו אותי לכאן. המונית סירבה לחזור לירושלים. תאמינו או לא, הלב שלי והיצר הטוב שבתוכי דיברו איתי ואמרו לי 'שמוליק אם אתה מרגיש צורך פנימי לנחם אבלים, אז גש לשם, ממצוות רק מרוויחים…' לכן הגעתי, וברוך השם כולנו יהודים מאמינים ואני באמת משתתף בצערכם על מות האם הרעיה, ושלא תדעו עוד צער ומכאוב…"
"ברוך תהיה" ברך אותי הבן הצעיר בחיוך של חיבה. "אבל אם כבר הגעת לכאן, אז אספר לך על אמא שלנו. ההורים שלנו גרו בצעירותם בירושלים, ועברו לחיפה לפני 25 שנים, פחות או יותר. אמא ע"ה הייתה עקרת בית פשוטה, שעבדה הרבה בנקיון בתים ווילות, צנועה בהליכותיה, ומקפידה על הכנסת אורחים במאור פנים. אך בכך אין כל חדש, הרבה נשים הן צנועות וחרוצות.
"אבל לאמא שלנו, היה שיגעון מיוחד, פעמיים או שלוש בשבוע בשעות אחר הצהרים, היא נסעה לטפל ולשמח ילדים קטנים נפגעי תאונות דרכים. פעם בשניידר, פעם ברמב"ם, פעם בהדסה, היא העמיסה על עצמה מתנות וממתקים, חילקה להם, ליטפה אותם וברכה אותם בלב מלא תקווה ואהבה. היא יכלה לשבת שעות ארוכות ליד מיטת תינוק פצוע ולקרוא תהילים לרפואתו. מבלי שהכירה או ידעה מי זו המשפחה. לא פעם אמרה לנו 'הילדים האלה הם של כל עם ישראל, גם הם כמו הבנים שלי, והרבה בזכותם זכיתי לבנים טובים ולשלום בית… אני רוצה שגם הם יבריאו ויזכו לכל הברכות הללו. מספר פעמים הלכנו איתה למשימת הקודש הזו. היא עודדה במילים חמות אמהות מודאגות 'ה' יעזור, ה' יעזור, הוא יבריא, אני מאמינה, כבר ראינו ניסים'. התמימות שלה היתה כובשת לב.
"לפני מספר חודשים, רגליה נשאו אותה לעבר מוסד של ילדים עם נכויות קשות, היא התחילה לחצות מעבר חציה ואז הגיע מן הסיבוב נהג לא זהיר ופגע בה. היא איבדה את הכרתה ושכבה כמו צמח עד יום פטירתה בערב שבת קודש".
עד כאן סיפר הבן. הרגשתי שמחה פנימית שזכיתי לבוא ולנחם את משפחת רחמנינוב שהיתה להם אם צדקנית שבוודאי משמשת כסנגורית על עם ישראל, שהרי מדובר באשת חסד נדירה. נפרדתי מהם לשלום ונסעתי הביתה, לירושלים, כולי שופע הרהורים על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקי…
אבל למה? אני שואל את עצמי. מעולם בחיי לא נכנסתי לבית שאינני מכיר את המשפחה, ובוודאי לא לבית אבלים. ושוב, אל תשאלו איך, בכניסה לירושלים החלטתי לבקר את אבא שלי, אלמן מזה שנים רבות, איש יקר ותמים שמתגורר בבית שמש בביתה של אחת מאחיותי.
נכנסתי לבית, אבא ישב על המרפסת ובידיו סידור תפילה, לחצתי את ידו בחום, והוא שלח יד לחבקני. אחותי הניחה שתי כוסות תה על השולחן הקטן. הרגשתי צורך עז לספר לאבא את מי ניחמתי ומה שמעתי… אבא, איש ישר צדיק וירא אלוקים, יש לו תמיד עצות חכמות ופתגמים מתאימים לכל מצב. "…אז אתה שומע אבא, המונית הוליכה אותי לבית הקטן של משפחה נחמדה בשכונה קטנה בחיפה, אין לי מושג מאין נבע הדחף שלי לנחם אותם באבלם. אמם… נפטרה כמה חודשים אחרי שנפגעה בתאונת דרכים… היא היתה אשת חסד שמסרה נפש על ילדים פצועי תאונות.
אבא הביט בי בעיניים שופעות נסיון וחוכמה ואמר "רגליו של אדם מוליכות אותו לאן שהוא צריך להגיע. לפעמים –לא עליכם- הן מוליכות למלאך המוות, לפעמים למקום שיש בו פרנסה טובה, לפעמים יש איזה חוב כמוס שצריך להחזיר, לעיתים איזה תיקון אלוקי שיהודי צריך לתקן שם. אין סתם, הרגליים הן שליחות נאמנות בני, נאמנות מאד…". ישבתי ליד אבא עוד 20 דקות כוסות התה התרוקנו ושמש חורפית נטתה למערב. הנעתי את המונית והתחלתי לנסוע לכיוון ירושלים.
לפתע בדיבורית צלצול. על הקו צחי אזולאי המוקדן. "איפה אתה שמוליק? כבר כמה שעות לא שמעתי ממך… תראה יש לי על הקו בן אדם שמחפש אותך דחוף… הוא מחיפה. קוראים לו רחמים רחמנינוב, אני נותן לו את המספר והוא ידבר איתך. הוא נשמע לי מאוד מרוגש".
"שלום שמוליק, אני רחמים רחמנינוב, הבעל של שושנה חנה זכרונה לברכה. היית אצלנו לפני כמה שעות בניחום אבלים, רציתי לשאול אותך שאלה קטנה, האם אי פעם נפצעת בתאונת דרכים?".
נשימתי נעתקה… כנהג מונית מעולם לא הייתי מעורב בתאונה, אבל את משפחתנו מלווה טרגדיה איומה מזה 27 שנים. גדלנו יתומים. אני בן הזקונים של הורי. אמא שלי רבקה, נהרגה בתאונת פגע וברח… אני הייתי אז תינוק בן שנה והיא טיילה איתי בעגלה. אמא נהרגה במקום והעגלה הועפה – ואני בתוכה – למרחק 20-30 מטר, לתעלה עמוקה בצידי הכביש. התאונה התרחשה בכביש צר שנמתח בין שתי שכונות. אמא הלכה לבקר דודה זקנה והלכה לתומה בצידי הכביש. במשך חודשים ארוכים, כך סיפר לי אבא, הייתי בטיפולים עד שחזרתי לאיתני. "כן. אדון רחמים, כשהייתי תינוק נפצעתי בתאונה, אמא שלי נהרגה באותה תאונה, למה אתה שואל?"
רחמים שתק כמה שניות והרגשתי שהוא מחפש מילים. "תראה שמוליק, אנחנו לא מכירים, אבל דומני שלא לחינם הגעת אלינו לחיפה. לפני 27 שנים לערך גרנו בשכונה קטנה בירושלים. בני הקטן יעקב, סיפר לך על "השגעון" של רעייתי לשמח ילדים נפגעי תאונות דרכים… זה היה ממש מפעל חייה… לכן אני שואל…
תגיד לי שמוליק, אבא שלך סיפר לך היכן הייתה התאונה המדוברת שאמכם נהרגה? "כן, על הכביש הצר שבין שכונת נווה-עוז לשכונת המרגניות. זה היה בשעת דמדומי ערב. תאונת פגע וברח… "
רחמים נשם עמוק, וכמעט בלחש אמר לי "שמוליק שהשם ישמור אותך, אבל נדמה לי שאשתי עליה השלום, היא זו שהצילה אותך ממוות בטוח. על הכביש הזה בתקופה שאתה מדבר עליה, היא נתקלה לראשונה בחייה במחזה המחריד. אישה מדממת שרועה על הכביש אך חסרת נשימה, אבל אי שם זרוקה לה עגלת תינוק. ליבה ניבא לה שיש שם כנראה תינוק פצוע, היא רצה לשם, וראתה תינוק פצוע ומראשו זב דם, היא שלפה מתיקה מגבת וחבשה את ראשו וצווארו. רק אחרי דקות ארוכות עבר רכב במקום ודיווח למד"א על התאונה. אשתי הפקידה את התינוק בידיו של הרופא "הצלת את חיי התינוק, עוד איבוד של חצי ליטר דם, אוי ואבוי".
"כשהיא חזרה הביתה היא סיפרה לי על האם ותינוקה ולא יכלה להירגע. היא ביקשה שנעזוב לעיר אחרת, כי הכביש הזה מזכיר לה אסון ודם ועצב. 'הרי את נוסעת תמיד באוטובוס, זה מרחק של שני קילומטר לפחות?', 'לא יודעת' השיבה לי 'רגלי נשאו אותי לשם… כנראה כדי להציל את התינוק'. ומאז ועד יום מותה היא הייתה עסוקה לשמח ילדים פצועי תאונות… דומני שמוליק, שהרגליים שלך נשאו אותך לביתנו בחיפה, כדי שתנחם אותנו, ונחמה זו איננה אלא הכרת-הטוב קטנה שלך, על הצלה גדולה של רעייתי, שללא ספק היתה שליחה נאמנה לשמור אותך חי,עד מאה ועשרים".
עצרתי את המונית, הלב שלי פעם 1,000 פעימות בדקה. כן, כשהבטתי במודעת האבל, שושנה חנה בת שרה, ההכרה שלי לא ידעה דבר, אבל איך אבא שלי אמר: יש איזה חוב או סוד כמוס בכל צעד וצעד, שהרגליים שלנו מוליכות אותנו דווקא לשם"…!
(עלון אור שרה)
1/600
מאוד מאוד מאוד מרגש
אבל איך הבעל של המנוחה שיער שהוא התינוק והתקשר אליו?