עדיין לא זכינו לשוב לבתי הכנסת, אבל כהכנה רבתי לקראת כך בעז"ה, וכפי שעוררו גדולי ישראל שכל אחד יקבל על עצמו להתחזק בשמירת כבוד בית מקדש מעט, לפנינו סיפור נפלא בעניין זה שפורסם בגיליון 'השגחה פרטית' מפיו של בעל המעשה:
אני גר בצפת, ואם יצא לכם לבוא אליה בתור תיירים, ייתכן שפגשתם אותי מדריך קבוצות ומרצה קטעי היסטוריה מאלפים הטמונים בין אבני צפת העתיקות, אפופות המסתורין.
הרחבתי לא מזמן את ביתי בתוספת בנייה, אך העירייה לא ראתה זאת בעין יפה ושלחה אזהרה חמורה שאני מתחייב בקנס גבוה, מלבד צו הריסה שהוטל על כל החלק שבניתי. בצר לי פניתי לעורך דין והתייעצתי עמו כיצד לצאת מהסבך. הלה אמר שהוא יוכל לעזור לי, וסיועו יעלה כמובן טבין ותקילין, כמקובל אצל עורכי דינים. הוא רשם משהו בניירות שלו, ואני קיוויתי שתהיה בכך תועלת.
כעבור כמה ימים פגשתי עסקן, חבר עירייה, וסיפרתי לו על בעייתי. "בשביל זה לקחת עורך דין?" התפלא החבר. "אני אסדר לך את זה בלי שום בעיה. תראה שיורידו לך גם את הקנס וגם את צו ההריסה". פניתי לעורך הדין ואמרתי שאני מבטל את הפניה מכל וכל. הסברתי לו שאני יכול להסתדר בלעדיו, וביקשתי להיפרד לחיים ולשלום. אלא שהעו"ד לא רצה לוותר על התיק. הוא לא הסכים לרדת מהעניין והתקדם איתו הלאה. בלחץ מצידו הוא הוביל אותי לבית משפט, ואכן, כצפוי, הקנס בוטל וצו ההריסה הוסר.
כאשר בא העו"ד לדרוש את שכרו, אמרתי לו: אתה זה שרצית ללכת לבית משפט. הודעתי לך מפורשות שאני מבטל את התביעה ויש לי אפשרות לסדר את העניין על ידי חבר עירייה, אך לא הסכמת לבטלה. איני חייב לשלם לך. העו"ד עמד על שלו ואני על שלי. הצעתי לו בצורה יפה לבוא עימי לדין תורה, ומה שיאמרו הרבנים יהיה קודש, אך הוא לא הסכים בשום אופן. "אם אינך משלם לי, אני תובע אותך למשפט", איים העו"ד וגם קיים. זומנתי למשפט.
חשבתי לעצמי: מה זה היה לי? קודם האיום על הבנייה, ועכשיו דורשים ממני אלפי שקלים. עליי לחזור בתשובה. פשפשתי במעשיי, וביתר קלות מצאתי את הטעון שיפור – כבוד בית המדרש. מהיום איני מדבר בתוך בית המדרש!
זאת לא הייתה החלטה קלה. בהדרכתי לקבוצות תיירים אני נוהג להיכנס אל המבנים העתיקים ולשוחח על ההיסטוריה המרתקת, לספר על כל אבן והמקופל בתוכה. כאן בית הכנסת של האר"י, וכאן התפלל הבית יוסף, פה רבי שלמה אלקבץ, וכאן בית הכנסת של עדת החסידים. נהגתי להצביע על פינות ועל אריחים ולדבר אודותיהם. מעתה – הס! אני מדבר עם התיירים בחוץ, ובפנים רק מצביע על מה שדיברנו קודם.
אחרי תקופה קצרה מאז התחלתי בהנהגתי המתוקנת, זומנתי למשפט. העו"ד היה בטוח בעצמו. הוא ארגן תביעה מושלמת, והמשפט נטה לטובתו, כמובן. הוטל עליי לשלם לעו"ד את משכורתו על התיק מול העירייה בתוספת הוצאות המשפט.
אלא שאז עמד השופט והקריא את הסכום שעליי לשלם…
"מה?!" – נדהם העו"ד, "כזה סכום פעוט? בשביל הגרושים האלה לא הייתי פונה לבית משפט".
"זה הסכום שרשום בתביעה", ענה השופט. התברר שהעו"ד שכח להוסיף 0 אחד, וכך חוייבתי רק בעשירית מהסכום.
הייתה זו הארת פנים, אבל הוספתי לחשוב למה נגזר עליי לשלם עשירית. הוי אומר שעליי לתקן משהו נוסף בקשר לשתיקה בשעת התפילה, ואכן נזכרתי כי אני נוהג ללמוד או לומר תהלים בין גברא לגברא בקריאת התורה או אחרי שמו"ע, לפני שהחזן מתחיל, ואז אני מפסיד לא פעם "ברכו", קדיש וכדומה. מעתה אין דבר כזה, זמן תפילה לחוד וזמן לימוד לחוד, אמצא דרך לנצל את הזמן באופן שלא אפסיד את ברכתו של העולה לתורה.
כל זה היה ביום שני. ביום שלישי קיבלתי סכום כסף שהייתי אמור לקבל מזמן, אך כבר התייאשתי ממנו. הסכום הזה היה פי עשרה מהסכום שהתחייבתי לשלם לעו"ד.
ברור שמטבעות אלו אינם ולא כלום לעומת השכר הגדול, שאין לשער ואין לתאר, למי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה.
צריך לזכור שחוקי העיריה בענייין היתרי בנייה הוא דבר בסיסי לבן אדם לחבירו שלולי חוקים אלה אנשים רבים היו ניזוקים בהזיקי ראייה וכו, ורבים מהיתנו מכירים אנשים רבים שניזוקו קשות מחמת זלזול בהנ"ל וצר לי שדבר זה נהיה כהיתר
זווית אחרת על הסיפור
אולי תחשוב גם על העו"ד ששכרת אותו ופשוט היית לא בסדר שביטלת לו? חוץ מזה שגם היית צריך לקבל אישור מהעירייה במקום לנסות לברוח מזה.