"אל כל חכמי לב" (כ"ח, ג')
את יסודות החינוך בבית הגדול תולה הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, בנה של הרבנית בת שבע, במסירות המוחלטת של אמו לתורת אביו ולטובת הילדים.
"יסודות החינוך שלה היו להיות אמא טובה כפשוטו. היא הייתה אמא במלוא מובן המילה. נתנה את כל כולה לילדים, דאגה לכל אחד ובכל פרט. כך אנחנו כילדים זוכרים אותה. כילדים לא הרגשנו אותה אף פעם כמחנכת או כיועצת בחינוך, היא הייתה אמא, זהו יסוד אחד יחיד ומיוחד. בשולחן שבת היא הייתה 'כמאן דליתא' – כמי שלא נמצאת כלל. היא ביטלה עצמה לגמרי בפני אבינו שליט"א. היא לא התערבה בחינוך שלו, לא התייחסה אלינו כרבנית אלא כאמא.
"אצלה הילדים היו ראשונים במעלה. אצל מרדכי הצדיק כתוב: 'דורש… לעמו ודובר שלום לכל זרעו!' – קודם עמו ובסוף זרעו. אצלה, כאם בישראל, המצב היה הפוך: קודם כל הילדים. כך היה בצעירותה וכך היה בזקנותה".
- איך הרגשתם כילדים, או איך הגבתם כשבבית הקטן הסתובבו יחד אתכם נשים זרות ומסכנות? האם האמא – הרבנית דיברה אתכם אודות כך?
"כשאני הייתי ילד, לא הסתובבו כל כך נשים והיו יותר ילדים שונים. היו ילדים שאמא שלהם הייתה חולה או כאלה שאמם ילדה ולא היה להם היכן להיות. זה היה כל כך פשוט וברור בשבילנו, ממש חלק מהבית. ידענו שכמו שהיא אמא שלנו היא אמא של כולם. כשהיא לקחה אותנו לחיידר, כמובן שיחד אתנו היא לקחה עוד את חמשת ילדי השכנים, וכשנסעה עם הבנות לים נוספו עוד מספר בנות מכל השכונה".
את הנתינה המופלאה שלה לזולת יחד עם אהבת התורה מדגים הגר"ש קנייבסקי בסיפור מימי צעירותה: "זכור לי סיפור מופלא משנות נישואיה הראשונות, כשעדיין גרו ברחוב אור החיים. הם היו גרים באותו דירה יחד עם משפחת הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל. לכל משפחה היה חדר אחד, כשהמטבח והשירותים משותפים לכולם.
"הבן הגדול של משפחת שרייבר היה אז ילד קטן שהלך לגן. הרבנית שרייבר עצמה עבדה כגננת וכשסיימה את עבודתה חזרה מיד לביתה, אבל הבן הקטן חזר שלושת רבעי שעה לפניה והיה צורך לחפש עבורו מי שתשמור עליו באותו זמן. כדי למצוא פתרון לבעיה פנתה הרבנית שרייבר לאמא ושאלה אותה אם תסכים לשמור ולטפל בבן הקטן במשך שלושת רבעי שעה. אמא הסכימה, אך אמרה שהיא מתנה את הסכמתה בתשלום. 'ומניין אשלם לך?', שאלה אותה הרבנית שרייבר בדאגה. 'לא ביקשתי כסף', הסבירה לה מיד אמא. 'אני מבקשת שזכות הלימוד של בעלך בשלושת רבעי השעה הזאת תהיה שלי…'. כך קם והיה ההסכם ביניהן.
"על חשיבות לימוד התורה ובמיוחד של אבא לא שמענו ממנה אף פעם הרצאות. פשוט חיינו זאת. נשמנו בכל רגע את מה שהיה בשבילה במקום הראשון. זה היה העיקרון שלה בחיים. זאת לא הייתה שיטה אלא דרך חיים, כאשה וכאם.
"היא לא דיברה אף פעם ולא נתנה לנו 'דרשות' על מה לחנך ולהתחנך, שווה בשווה. למעשה, מאז שאני זוכר את עצמי ואת הבית אבא לא היה מעורב בכלל בענייני הבית ובטיפול בילדים. כולו קודש ללימוד התורה.
"עברתי תאונת דרכים בגיל שבע וחצי ושכבתי בבית החולים מספר שבועות. במשך כל התקופה אמא בלבד הייתה איתי. אחיותיי טיפלו ביתר הילדים ובבית. עד כמה שידוע לי, לפני כל לידה הייתה אמא ע"ה נוסעת לאמה בירושלים עם כל הילדים ונשארת שם עד אחרי הלידה, כדי שאבא לא יצטרך להפסיק או להתבטל מלימודו אפילו לרגע. כל לידת בן או בת קיבל אבא הודעה וחזר מיד ללימודו".
ידוע לך שמרן הסטייפלר שלח אליה נשים לברך אותן?
"אינני יודע בבירור. מה שבוודאי ידוע בכל המשפחה וגם המורחבת, שמרן הסטייפלר העריך אותה מאוד, הוא העריך את אהבת התורה שלה ויתר המידות שלה. סיפור אחד שימחיש: באחד הצומות חשב מרן הסטייפלר שאסור לה לצום בו, דבר שלא היה קיים אצלה מעולם – בשבילה עשרה בטבת היה כמו יום כיפור. אם צריך לצום – צמים! וכך עשתה גם הפעם. אחרי תפילת שחרית עלה מרן הסטייפלר לביתנו. אמא ישבה בכניסה בה הייתה מקבלת את הנשים ומרן הסטייפלר אמר לה: 'אני לא זז מפה עד שאת אוכלת'. זה סיפור שאני כילד זוכר.
"כשהייתי ילד והלכתי לבקר את סבא, מרן הסטייפלר היה שואל כמעט בכל פעם: 'מה שלום האמא?'. פעם אחת כששאל אותי כך, עניתי לו: 'הרופאים אומרים שיש לה לחץ דם גבוה'. ענה לי הסבא הגדול: 'פעם היו יודעים שמי שיש לו חום הוא חולה, ומי שאין לו חום איננו חולה. היום הרופאים לוקחים סמרטוט וכורכים אותו סביב היד ו'ממציאים' מחלה חדשה'. סיפרתי את דברי הסבא למרן הגרי"ש אלישיב, הסבא השני. 'לדעתי', הוא הגיב, 'מה שכתוב בגמרא 'מי שאחזו דם' הכוונה ללחץ דם גבוה – אם כן יש אסמכתא לדבר'".
ידוע לנו שהדבר היחיד שציער אותה היא העובדה שאנשים באים לספר על צרותיהם, וכשהם נושעים הם שוכחים לחזור ולבשר לה זאת.
"אכן כך. אמא שמעה והשתתפה בכל צרה ובעיה של כל אחד שפנה אליה, ורצתה מאוד להיווכח שכבר נושע. אבל בשנים האחרונות כבר היו באים אליה כדי לספר למשל שמעוכבת השידוך מצאה את זיווגה, על ילד שנולד אחרי שנים רבות, על חולה שנתרפא וכו'. הסיפורים האלה מילאו אותה שמחה עצומה והיא שיתפה אותנו בשמחתה.
נשים הגיעו אליה עם בעיות או עם טענות, ואמא, בסבלנות הידועה שלה, ישבה עם כל אחת והסבירה לה מה תפקיד האשה בבית. וכך השכינה שלום בהרבה בתים וגם בנתה בתים חדשים או מחדש.
"שמעתי שישנם ילדים רבים שנולדו חיים וקיימים בעולם בזכותה. נשים היו מגיעות אליה דאוגות לחוצות, כואבות, מיואשות ואמא דיברה על ליבן, סיפרה להם סיפורים על עצמה וסיפורים ידועים, מדברת ומסבירה עד שיצאו ממנה 'אדם חדש', רגועות ומאמינות. רובן חזרו אליה שוב ושוב כדי לקבל מילים חמות ומלטפות ומחזקות וכך שבו לביתן.
"מי שהגיע אליה רעב ככלב – מבחינה נפשית – יצא שבע, נפשית כמובן, ולפעמים גם גשמית. כשראתה שיש צורך הגישה גם מזון, ורבים אכלו על שולחנה במיוחד בימי שישי.
"העולם אומר שאפשר לשקר למעט אנשים במשך זמן רב, ואפשר לשקר לאנשים רבים במשך זמן קצר, אבל אי אפשר לשקר לאנשים רבים לזמן ארוך. וזו אמת. כל כך הרבה אנשים חשו במשך השנים ארוכות שאמא ע"ה מרגישה אותם ומשתתפת אתם באמת! ולכן הם שבו וחזרו עליה שוב ושוב.
"מי ששומע זאת חש שהיא הייתה אשה שלא מעלמא הדין, אשה שהפקירה את כל כולה לטובת כלל ישראל, ועם זאת המשיכו בעלה והילדים והנכדים להיות בראש הפירמידה ובמקום הראשון אצלה – קשה לתפוס איך הצליחה בכך.
"טלפון – קו או מכשיר – לא היה בביתה. כשרצתה להתקשר אלינו הילדים או הנכדים או אחיותיה, הייתה נעזרת בטלפון נייד שאשה אחת מהשמשיות או המשב"קיות שלה ליוו אותה נתנו לה. כשדיברנו אתה השמענו לה את החדשות או החכמות של כל אחד מהנכדים, כמו לכל סבתא טובה, כאילו לא עומד עליה כל העולם. יש להדגיש פרט חשוב: היא אף פעם לא נתנה לעצמה הנחות. הייתה קמה כל בוקר בשתיים או שלוש לפנות בוקר כדי להספיק את כל התהילים שלה ועוד דברים נוספים עד ל'נץ'. גם כשהייתה מאושפזת פעם בבית חולים (עם בעיה של לב כמדומני) קמה באותה שעה. לא רק קמה אלא קפצה מהמיטה! מבלי להתחשב במצבה ובשעות השינה המעטות. בכל התנאים ובכל המצבים לא ניסתה להקל על עצמה. הלב הטוב והרחב שלה היה עבור כולנו דוגמה אישית יותר מכל דרשות בחינוך".
(הרב משה יעקובוביץ. כתיבה ועריכה: א. וויל. מתוך 'בית נאמן' כ"ט בתשרי תשע"ב)
