הם היו חמישה צעירים, חברים טובים מן הישיבה. שניים מהם נשואים ושוקדים על תלמודם בכולל ושלושה שעדיין בחורים בגילאי שידוכים. באחד מימות החנוכה יצאו יחדיו לנפוש קמעא, נטלו רשות מראשי הישיבה והכולל ומן המשפחה ונסעו נסיעה של מצווה. רציניים היו הנוכחים, ומתוך הדרך נשתקעו בשיחת חברים נרגשת.
המפגש המחודש ביניהם עורר בהם געגועים ישנים. הנסיעה חלפה ביעף השיחה היתה קסומה, עד שעיניהם התעלמו מן הדרך כליל והם סמכו על מכשיר הניווט שיורם בדרך נכונה.
אחרי שאמרו תפילת הדרך בכוונה גדולה, משהו לפתע היה להם חשוד. הם מביטים סביב, הסביבה נראית שונה מאוד. כן, זו סביבה ערבית. מה זה? איך הגענו לכאן? מה עושים? "אין כניסה ליהודים" מורה השלט הדהוי. לפי השילוט הם קרובים בכלל ליריחו. הם ככל הנראה עמוק בשטח האויב.
הם שמו לב לזה מאוחר מדי. הסביבה די הומה והמבטים מבטי שטנה. גם הם, צעירים ומלאי בטחון בדרך כלל, נתמלאו עתה אימה לופתת. הטלפונים מורים על אזור קליטה משונה, מגיבים חלקית. הם ממלמלים פרקי תהילים בזעקה, מבולבלים. לאן כרגע נכון יותר לפנות?
מרחוק נראו שוטרים, אמנם לא כל כך מאנ"ש, אלו שוטרים פלסטינאים, אבל עדיף מכלום. מיהרו לכיוונם, כשבמקביל ניסו כל העת לתפוס קליטה שוב ושוב עם אנשי המשטרה.
בעודם ליד השוטרים הם הבינו שאולי טעו. "תביא את מפתחות הרכב מיד!" צווח השוטר במבטא ערבי כבד, ובליל דעות וזעקות מסביב, והנהג חסר אונים.
מה עדיף? לברוח? לתת המפתחות?
*
במטותא מן הקוראים, כדי להבין את עומקו של המעשה עלינו לעצור לרגע מן המתרחש בפאתי יריחו ולעבור הרחק לאחת הערים הגדולות במרכז שם מתגורר אבי אחד הבחורים היקרים המשתתפים בנסיעה. נשמע אפוא את עדותו אודות המתרחש עמו בזמן האחרון.
מאז ומתמיד, נרגש האיש, הייתי מאלו הנוהגים לקטר. איש שצערו בליבו וכעסו בפיו, ודיבורו מר עליו תדיר. על כולם היה כועס ורוטן. הייתי מסביר, אף בצדק רב ובטון נוגה מדוע החיים בחרו שלא להאיר לי פנים, מדוע לא טוב ורע וקשה. בזמני ההפסקות לפני ואחרי הסדר בכולל נוהג הייתי לצעוד עם כמה מחברי ולפתוח במנהגנו הקבוע לרטון בקול גדול ובשצף קצף כל יום על דבר אחר, והצד השווה שבהם – חיי המרים ונטולי המתיקות.
יום אחד, באחת מן השיחות שהביאו אצלנו לכולל במסגרת המוסר הקבוע אצלנו, הרב הדובר הגה"צ שליט"א הרבה בעניין חשיבות ההודיה והכרת הטוב, לדעת למצוא ולהכיר הטוב שה' נותן לנו ועושה עימנו ולהודות לה' על חסדיו הרבים.
נעשיתי דרוך, ידעתי שזהו הנסיון של חיי. הקשבתי מאוד. באותו היום כשצעדנו מספר ידידים יחד לביתנו ושחנו אודות השיחה, נדברנו על קבלה נפלאה. שמא באמת הגיע הזמן לכה"פ בדרך הזו שלנו יחדיו, יום-יום לדבר דברי הודיה בשבח הטוב והנפלא שה' משפיע עלינו תמיד, בדברי תודה על הטוב כי לא כלו רחמיו והמרחם כי לא תמו חסדיו כי גבר עלינו חסדו באמת.
וידענו כי זה חייב להיות ממחשבה למעשה, מיידי, לא לדחות. כי אם זה יידחה, כיון דעל על. זה ידחה לזמן רב. סיכמנו כי כבר מחר בפסיעתנו יחד עם בוקר נדבר דברי הודיה ושבח.
כל אותו הלילה מהרהר הייתי בדברים ומתחזק מאוד. אכן כמה טוב. לך נאה לשבח. כמה נכון ונעים למלא פי, במקום בדברי כעס ועצב, בדברי הודיה ושמחה. כמה יפה וראוי.
בבוקר נפגשנו, ומאחר שהורגלנו שהייתי ראש המדברים, נשאו אפוא הידידים עיניהם אלי… נבוך הייתי, לשוני שהורגלה לרטון כל-כך, לא ידעה איך עתה עושים את ההפוך בדיוק. אבל קבלה זו קבלה, ולא נותרה ברירה. פציתי אפוא את פי שמורגל לדבר גדולות ופתחתי בדברי שבח, כמה חיי נאים ונעימים, כמה הרבה נקודות אור יש בתוך הקשיים הפוקדים אותי, כך הודיתי שעה ארוכה, כשבצהרים, עת שבנו חזרה המשכתי מאותה נקודה ברגש רב, תוך כדי שאני אומר שהקבלה הזו כל-כך טובה ואנו בעז"ה ממשיכים אותה, וכמה שאנו מודים על מה שאנו יודעים, עוד יותר יש לנו להודות על מה שאין אנו יודעים.
בשלב זה הטלפון שבכיסי רטט בדחיפות רבה…
*
היתה זו שעת צהרים, ובדיוק בשלב זה הם הצליחו לתפוס בטלפון את משטרת ישראל, שנתנו להם הוראה חד משמעית לא לדבר עם השוטר הפלסטיני – אחורה פנה במהירות עצומה, והורו להם את הדרך הנכונה להזדרז החוצה ולהתרחק.
בתחנת המשטרה נאמר להם: נס חנוכה גדול נעשה לכם, תודו לה'! אחד הבחורים מיהר מאוד והתקשר לאביו – זהו האברך מיודענו, שדברי תודתו לה' הצילו את בנו מפורענות ח"ו.
הנה כי כן, מול הידים ידי עשיו – קולנו קול יעקב בשבח ה' על נסי ההצלה הפזורים לרוב מימיננו ומשמאלנו.
(ממשנתה של תורה)