הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (בראשית י"ב, א)
פרשת שבוע זה, הינה פרשה יסודית מאוד בדברי ימיה של היהדות, ובעצם מלווה את לידת זהותנו הראשונית כיהודים, שונים ונעלים מעל עמי תבל. אברהם אבינו – הוא אבי האומה והיהודי הראשון עלי חלד, חצב בסלע וחקק באבן, נאבק ונלחם, עלה והתעלה, סולל עבור כולנו את הדרך ומתווה את נתיב החיים של יהודי.
בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, מספרים חז"ל, ועמד בכולם. טרם היות אברהם למורה הדרך ולאבי האומה, הוא נדרש לעמוד בעשרה מבחנים קשים ומייגעים, בהם עמד בגבורה, בעוז ובנחישות, מוכיח במעשיו כי הוא הוא הראוי להיות אבי האומה היהודית לנצח נצחים. כל נסיון היה מבחן קשה, כל נסיון היה מהמורה לא פשוטה, אך אברהם אבינו צלח את כולם, וגם הוכיח לנו כי דווקא זו הדרך…
הנסיון, הוא הנושא הרגיש והמרגש כאחד בחיי היהודי. הרגיש – כי הנסיון הוא מבחן, הוא בא דווקא בעת קושי, נראה שהוא מתייצב דווקא כדי 'לתקוע', לעצור, כביכול לחבל בהצלחה הרוחנית של היהודי. אך הנסיון הוא גם ובעיקר מרגש, כי בעצם הוא מנוף, מקפצה של ממש. משול הדבר למשחק 'סולמות וחבלים', בו מתקדמים צעד אחר צעד לפי הטלת הקוביה. הנסיון הוא חבל – כי גם כשהגיע האדם למרומי המשחק, נוגע כמעט בנצחונו – הוא יכול ליפול ברגע אחד לתחילת המשחק, ולמצוא עצמו במצב לא נעים. אך הנסיון הוא גם סולם – כי גם אם האדם התחיל בשעה זו את המשחק – סולם אחד מעלה אותו למרומיו, מקפיץ אותו כמה עשרות משבצות למעלה, מוביל אותו לנצחון מהיר ושאפתני…
היצר, אויבנו משכבר הימים, לא רק מציב בפנינו את הנסיון ומנסה להפילנו ברשתו, הוא גם מציג בפנינו מצג שווא, שהנסיון מוכיח עד כמה אנו חלושים ונחותים, מעוטי ערך ופעוטי דרגה. 'אם עוד יש לך נסיון ללכת לשיעור היומי', אומר היצר ומחייך חיוך שטני, 'משמע טרם זכית לעבור את הסף הראשוני בלימוד התורה'…
האמת, היא כמובן הפוכה. הנסיון הוא מתנה יקרת ערך, הניתנת דווקא לבעלי היכולת שיש לבורא עולם אמון בהם, והוא חפץ להעניק להם הזדמנות נדירה להתקרב אליו בצעד ענקי, ברגע אחד. למרות שהנסיון קשה, לפעמים מייסר, נראה בלתי עביר, בעצם הוא 'מקפצה'. ביום יום, לטפס במדרגות הרוחניות זה עמל רב, דורש יגיעה אינסופית, מצריך זמן והתגברויות רבות. ואז בא הנסיון – ומאפשר קפיצה של כמה מדרגות ביום אחד, התעלות בכמה רמות ברגע אחד של התגברות!
הנסיון, הוא מתנה יקרה אותה נותן השם למי שהוא חפץ לראותו מזנק, מקפץ בפתאומיות כמה וכמה מדרגות בבת אחת. הקב"ה מטיל בפני אדם נסיון, ומעניק לו הזדמנות, כביכול אומר לו: 'בוא יהודי יקר, רוצה להתקרב אלי ברגע אחד מה שלא התקרבת כבר שנה? רק אל תסתכל לשם, רק אל תדבר על פלוני!'
וזה קשה, אוהו כמה קשה… צריך לנשוך שפתיים, להתאפק כל כך… מעניין להסתכל שם, וכמה מגרה לדבר על אותו פלוני… אבל כאן זה רגע הנסיון, וברגע אחד אנו יכולים לקפוץ אל על, להתעלות שבעתיים על כל מה שידענו – פשוט לעצור, להתאפק, להתגבר, לנצח – ולקפוץ!
מלחמה בדרך ל'החורבה'…
מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה, ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות, מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה היתה פרוייקט מורכב ויקר מאוד…
מה רבה היתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדוייקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא…
בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה. עתה, הפכה ההתרגשות לציפיה של ממש, כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים…
רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת 'החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה, וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע…
עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחונו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן – הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה…
בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו… אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים.
הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. היתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר, עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום, ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא'…
אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבוייש בבית המדרש?'
בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה, והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים, רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו…
אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה, אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים, צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל – עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה!'
הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד: 'מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא – וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור?'
הוא כבר היה בשכונת מאה שערים, אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות…
ניצחון ברגע האחרון…
הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו, מרגשים אותו עד דמעות…
ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסיפים. 'להתרגש מחזנות?' – נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור – מרגש ככל שיהיה?'
הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון 'מאה שערים', בפעם השניה באותו היום… 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו… אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר…' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים'…
שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו. חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת 'החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה…'
אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות: 'תאמין לי, הנסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה… הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב, מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני… ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי – לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח!'
כי רגע המאבק בנסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה היתה קשה – החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע – כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בנסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח – היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הנסיון, ככל שהוא גדול יותר – הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד, כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הנסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר – זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים!
הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים!
קבר תל תלפיות…
אל חדרו של הרבי בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע, נכנס חסיד ותינה בעצב את מר גורלו: : "מדי יום", סיפר לרבי, "אני נופל מחדש. מדי יום אני קם ומנסה ללמוד, אבל לא מצליח. היצר פשוט נטפל אלי – מפריע, מדאיג, מבלבל את המוח… כל יום אני קם, ומנסה, ומשתדל, אבל היצר, עקשן שכמותו, בא כל יום להפריע, לשבש… אני יכול להחליט שהיום אני לומד ויהי מה – ואז פתאום המזגן לא יעבוד… אני יכול להחליט שהיום אני מתפלל ברצינות ובכוונה, ואז בשל עיכובים לא צפויים אני מגיע מאוחר… רבי, מה יהא עליי?".
החסיד סיכם בייאוש: "בבוא יומי, על המצבה שלי לא יכתבו ידע ללמוד, היה איש חסד, גאון או מתמיד. יכתבו פשוט 'בעל השאיפות והנפילות' – כי כזה אני וכאלה חיי, שאיפות שנכשלות תמיד…". חייך הרבי: "אוי, קבר שכזה יהיה בוודאי תל תלפיות, מקום תפילה נשגב. אני מחפש מציבה כזו, זה המקום לקבלת התפילות"…
והסביר: 'הרי המציאות אותה אתה מתאר הינה המעלה הגבוהה ביותר. יהודי שכל יום מתנסה, כל יום שואף ונכשל אך ממשיך לנסות למחרת מחדש – הרי זו המעלה הגדולה והחשובה ביותר, אשריך!'
כי איננו נבחנים בתוצאות, אנחנו נבחנים בהתמודדות, בהיאבקות, ביכולת ההתגברות. נכון, לפעמים הלב אומר להתייאש, לעמים היצר מציב נסיונות קשים ביותר, לפעמים לא נראה שנוכל לשרוד – אך עדיין הנסיון הזה הוא המרומם אותנו, הוא המוביל אותנו לדרגות גבוהות ביותר!
בפסוק כתוב "שבע יפול צדיק וקם". הביאור הנפוץ הוא, כי הצדיק – למרות שהוא נופל שבע פעמים, הוא ממשיך להתאמץ ולקום. אך רבי יצחק הוטנר זצ"ל פירש – "שבע יפול צדיק וקם'" – הדרך להיות צדיק, הנתיב המוביל להתרוממות – הוא הנפילות, הנסיונות. כך הופך האדם לצדיק, כך הוא מתרומם, כך הוא מתעלה, הנסיונות הם לא ברירת מחדל, הם הדרך היחידה!
רגעי הנסיונות, הם רגעים לזהות הזדמנויות. לדעת שעכשיו בדיוק אנחנו בדרך, מובלים ומכוונים ליעד הנשאף ביותר!
1/278