"כי תצא למלחמה על אויביך"
האויב הגדול והמסוכן ביותר לאדם – הוא היצר הרע. לכן אמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו'" – תמיד צריכים להרגיז את היצר הטוב, לעצבן אותו. למה להרגיז את היצר הטוב ולא את היצר הרע?
כי להרגיז את היצר הרע זה מסוכן. ההיפך, על היצר הרע אמרו (סוטה מז ע"א): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". אם היצר הרע בא אל האדם, ומנסה לפתות אתו לדבר עבירה – אל ילך אתו ראש בראש, אלא יאמר לו: 'בסדר חבר, אבל היום אין לי זמן, תבוא מחר'… כשיבוא מחר, יאמר לו שוב: 'התכוונתי למחר', וכן על זו הדרך. הרי אם אדם לקח הלוואה מחבר, ובהגיע זמן הפירעון אין לו לשלם, הוא אומר לו: 'מחר אשלם', ולמחרת, כשבא המלווה לבקש את התשלום – שוב דוחהו: 'תבוא מחר'. ובכן, אם על הלוואה יכולים לומר מחר – גם ליצר הרע אפשר לומר: לא היום, מחר…
ה'חפץ חיים' זצ"ל היה רגיל לספר על חנות שהיה תלוי בה שלט: "היום בכסף, מחר בחינם". בא בן אדם ביום ראשון, אומר לו המוכר: 'אתה רואה? כתוב שהיום בכסף ומחר בחינם, היום עליך לשלם!' יצא הקונה מן החנות ושב למחרת. פנה אל המוכר: 'אינני יודע, תסתכל מה כתוב על השלט: היום בכסף מחר בחינם'…
אם כן, אין תועלת מלהרגיז את היצר הרע, אבל את היצר הטוב צריכים להרגיז – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה". איך מרגיזים את היצר הטוב?
הדבר הראשון שהיצר הרע רוצה הוא – לבטל את האדם מתורה, לכן צריכים לתת תמריצים ללימוד התורה. כך כתוב ברמב"ם, שכשהוא ילד מותר לו להבטיח לו מתנות כדי שילמד. למשל, להבטיח לילד שאם ישנן בעל פה כך וכך פרקי משניות – יקבל כך וכך. כל הזמן לתת תמריצים ללימוד.
אנחנו רואים שצורה זו של נתינת תמריצים ללומדים חוללה מהפכות. יש מפעל הש"ס של האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל. הוא בנה כמה וכמה מסלולים: יש מסלול של שבעים דף לחודש, כך שבתוך שלוש שנים גומרים את הש"ס, יש מסלול של שלושים דף לחודש, ומסלול של עשרים דף, ועל כל מבחן מקבלים מלגות, ובזכות זה התחילו אנשים רבים ללמוד תורה.
אבל היצר הטוב, כשרואה את הדברים הללו – הוא מתרגז. קשה לו לראות שלומדים עבור תמריצים. אומרים חז"ל: אין דבר, מותר להרגיז אותו! את היצר הרע מסוכן להרגיז, אבל את היצר הטוב צריכים להרגיז. הוא כביכול מטיח באדם: 'מה, רק בשביל תמריצים טוב לך ללמוד? נראה אותך לומד ללא תמריצים!' והאדם משיב לו: 'אני לוקח את התמריצים, כי אני צריך לתת משהו גם ליצר הרע שישיב בשקט ולא יפריע לי ללמוד, אבל באמת אני לומד לשם שמיים, למען הקב"ה. אני רוצה לדעת, רוצה להתקדם!' זה הדבר הראשון – לימוד תורה.
אם ישתדל בכל כוחו – יתנהו ה' בידו
ובאמת בדרך הטבע לא שייך לנצח את היצר , כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב): "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו", ולכן, אומר ה'אור החיים' – "מבטיחו הכתוב, שהגם שתקיף הוא היצר מכוח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו". הקב"ה מבטיח שאם רק תצא למלחמה באמת – "ונתנו ה' אלוקיך בידך". כל מה שאתה צריך לעשות הוא: להחליט לצאת למלחמה! ברגע שיצאת – יש לך הבטחה שתנצח במלחמה.
על בת פרעה כתוב (שמות ב, ה): "ותשלח את אמתה". היא ראתה את התיבה מרחוק, ולא היתה יכולה להגיע אליה, לכן שלחה את אמתה. מהו "אמתה"? על פי פירוש אחד זו השפחה שלה, ועל פי פירוש אחר זאת אמת היד שלה. היא שלחה את ידה לכוון התיבה, והיד נשתרבבה והתארכה עוד הרבה אמות, עד שהגיעה לתיבה.
שאל האדמו"ר מקוצק זצ"ל: מאחר והיא ראתה שהתיבה רחוקה, ואין לה אפשרות להגיע אליה, בשביל מה פשטה את ידה? ותרץ, שאדם צריך לעשות כל מה שהוא יכול, אחר כך זה כבר פועל לבד.
אם אדם מתאמץ לעשות כל מה שהוא יכול, בעבודת ה' ובקיום המצוות – יש לו סייעתא דשמיא גדולה, הוא מצליח אפילו למעלה מגדר הטבע. כל אדם שפוקח את עיניו לראות, רואה את זה על כל צעד ושעל.
אדם אחד רצה לבוא אל רבי חיים קנייבסקי שליט"א, כדי שרבי חיים יגזור תלתל לילד שלו, שהיה לו חלאקה. הבעיה היתה, שהשעה כבר היתה חמש אחר הצהרים, ובשעה הזאת הדלת שם סגורה. אמרתי לו: "נכון, אתה יודע שלא תפגוש אותו, אבל בכל זאת תלך. זאת תהיה ההשתדלות שלך". הוא הלך, והתקשר אלי להגיד לי, שמשום מה הם פתחו את הדלת שלא כדרכם. הוא נכנס, ורבי חיים גזר לילד תלתל.
כלל גדול הוא בעבודת ה' – לשאוף! עלינו לשאוף להגיע לדרגתו של אברהם אבינו, ולומר לעצמנו תמיד: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". ועם זאת, אדם צריך להיות שמח עם כל פסיק של התקדמות, עם כל הצלחה – קטנה ככל שתהיה.
היצר הרע, שרוצה לייאש ולהפיל אותנו, מנסה לשכנע אותנו בדיוק להפך: 'מה פתאום לשאוף?! אתה בין כה וכה לא תגיע, אז למה לך סתם לפתח ציפיות?!' – עם כל ירידה ונפילה הוא מכניס לאדם את המחשבה המייאשת: "אני לא שווה כלום. עוד פעם ניסיתי ולא הצלחתי, אין לי סיכוי"… צריך לדעת, שזו עצת היצר, וכשיודעים שהמחשבות המחלישות האלו הן רק עצת היצר, יש יותר כח להתגונן מפניהן.
יש לנו כוחות שהם לא כדרך הטבע. בלי סייעתא דישמיא אנחנו בין כה וכה לא שווים כלום, ועם סיעתא דישמיא נוכל להגיע בעז"ה למעלות גבוהות מאוד. האמת היא, שכל הזמן אנחנו חיים על ניסים.
אי אפשר לכבוש את ההר בפעם אחת
לא פעם, לאחר הרצאות בסמינר, שופך אדם את לבו בפני. מתעורר בו רצון חזק לחזור בתשובה, הוא רואה את האמת ומכיר בה, אבל נופל עליו פחד מול ה'הר' שפתאום ניצב מולו. מה יהיה? יש כל כך הרבה מצוות, איך הוא יצליח לקיים הכל?
אני אומר לאדם כזה, שאי אפשר לכבוש את ההר בבת אחת. צריך לעזוב את החטא, אבל להתקדם צעד אחרי צעד בקיום מצוות. יש לי ראיות, שאם אדם מקבל על עצמו לעשות רצון ה', אבל הוא מבין שאם יעשה הכל בבת אחת, לא יעשה כלום – הוא רצוי ואהוב אצל הקב"ה, על אף שיש לו עוד הרבה מה לשפר.
אני זוכר סמינר אחד, שהיה באמריקה, ודברו שם על החשיבות של מצוות ציצית. הביאו הרבה ציציות, ורבים ממשתתפי הסמינר התעוררו, שמו עליהם ציצית וברכו בפעם הראשונה בחיים שלהם. המשגיח הצדיק רבי דן סגל שליט"א ברך את כל אלו שלבשו ציצית.
הבעיה היתה, שהיו שם כמה אנשים לא מדי חכמים, שניסו ללחוץ יותר מדי. ראיתי על אחד ממשתתפי הסמינר, שהוא לחוץ מאוד, ומחפש דרך לברוח. ניגשתי אליו, בקשתי שיבוא איתי לצד, ואמרתי לו: "אני מצווה עליך, שעכשיו בשום פנים ואופן לא תשים ציצית! קח איתך ציצית הביתה, אם תרצה תשים בבית, אם לא – אל תשים. ובכל אופן, עכשיו אל תשים. אל תשים בלחץ, ולא בהצגה"…
לאחר זמן אמר לי אותו אדם, שאם לא הייתי אומר אומר לו זאת, הוא היה בורח הכל. מאחר והוא לא נאלץ לפעול מתוך לחץ, הוא מתקדם יותר ויותר, בקצב שהתאים לו, עד שקיבל בשלמות עול תורה ומצות.
פגשתי פעם בתל אביב אדם שעובד בנגריה. קראו לו יענקלה. הוא אמר לי: "אתה יודע, אחרי השואה הסתובבתי בלי כיפה, ובטח שבלי זקן ופאות. פגשתי את האדמו"ר, והוא הכניס אותי לביתו באהבה גדולה. חצי שנה הוא האכיל אותי והשקה אותי, ולא אמר לי מילה אפילו ברמז שאשים כיפה. אחרי חצי שנה הוא אומר לי: 'יענקלה, אתה יודע, זקן ופאות זה דבר כל כך יפה, זה הדרת פנים. אם היהודים לא היו חוטפים את זה, כל הגויים היו הולכים עם זה'. מהר מאוד שמתי כיפה, ולא עבר זמן רב עד שגם גידלתי זקן ופאות".
(מתוך 'אריה שאג' – ספר דברים)