"אשר מלאתיו רוח חכמה" (כ"ח, ג')
סבי התומך בישיבה
סיפר אבי זצ"ל, שפגש פעם את הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון, ראש ישיבת לומזה, ואמר לי: "אספר לכם מעשה מסבכם הרב הרמן. בתרפ"ט כשהייתי ראש ישיבה בלומזה אז היה הנפילה הגדולה מכל העסקים באמריקה. המצב היה נורא ואיום והפסיקו לשלוח כסף לישיבות, ואז המצב בישיבה התדרדר מיום ליום – היו ארבע מאות בחורים בישיבה. ההנהלה התכנסה לילה אחד ואמרה שלמחרת כבר אין כלום, יש בקושי בשביל חתיכת לחם וקצת מים לכל בחור בישיבה בשביל ארוחת בוקר, יותר מזה אין ואין שום תקוה מאיפה יהיה הלאה. לכן החליטו שאחרי התפילה הראש ישיבה או המשגיח יעלה על הבימה וידפוק ויגיד שכל אחד ילך לאכול ארוחת בוקר מה שיש, ושיארזו את החבילות שלהם וכולם יילכו הביתה כי הישיבה נסגרת.
אחרי התפילה הראש ישיבה מסתכל על המשגיח והמשגיח מסתכל על הראש ישיבה, אף אחד לא רוצה להגיד את זה ולא אמרו את זה והעולם ירדו לאכול ואח"כ חזרו ללמוד. הם נפגשים יחד: "מה קורה כאן? הרי סיכמנו אתמול, למה לא הכריזו, הרי אין מה לתת לאכול בארוחת צהרים". אומר הראש ישיבה: "הבה ונשלח אחד מהמשרד לדואר, אולי הגיע איזה צ'ק של עשרים שלושים דולר, אז יוכלו הלאה לקנות לחם על עוד ארוחה, עוד לא צריך להתייאש". אז שלחו מישהו לדואר והוא חזר בחזרה עם מכתב, פותחים את המעטפה, אז הם נשתוממו – יהודי שקוראים לו יעקב יוסף הרמן שלח לישיבת לומזה צ'ק של אלף דולר, ועם האלף דולר היה לישיבה המשך עוד חודש. ואז השתנה המצב וכבר לא היה צריך לסגור את הישיבה.
אח"כ שאלתי את הסבא מה היה המעשה עם האלף דולר, אז הוא אמר לי שאז הפסיד את כל העסק – היה לו עסק של בגדים והוא הפסיד את הכל ונשאר לו בבנק אלף ושלוש מאות דולר, "ומכיון שהכל הלך לטמיון, הבה ונציל את הקצת האחרון בשביל תורה". הוא לקח אלף דולר ושלח ללומזה ומאתיים וחמישים דולר – בזה הוא פתח עם עוד חבורה של חמישה יהודים את הישיבה 'תפארת ירושלים' – הישיבה של ר' משה פיינשטיין.
המלמדים והמגידי שיעורים לא רצו להיכנס כי לא רצו לקבל את זה כי הם לא יודעים מאיפה הם יקבלו שכירות… אז הוא נתן מאתיים וחמישים דולר וזה היה מספיק למלמדים בשביל כל הזמן. בימים ההם נתנו שכירות יותר קטנה… וכך נפתחה הישיבה ועם חמישים דולר הוא הדפיס את הלוח הראשון של הזמן של הדלקת נרות שיידעו מתי להדליק נרות.
צדקה ליתומים
הרב דסלר סיפר, כי כשהגיע לירושלים סיפרו לו על בעל חסד שכאשר הוא תופר לעצמו או לאחד מבניו חליפה הוא נוהג לשלוח גם כמה חליפות בגדים לבית היתומים 'דיסקין' בשביל היתומים שאין להם אבא שיתפור להם חליפות, וכאשר הוא תופר שמלות לאשתו או לבנותיו אם לחג אם לשבת או לאיזו שמחה הוא דואג לשלוח גם לבית היתומות 'וינגרטן' שליתומות גם כן יהיו שמלות – למה ייגרע חלקן של היתומות שאין להן אב או אם שידאגו להן.
והרב דסלר הוסיף: "אבל ביררתי שלבני ביתו עושה סוג בד א' א' וליתומים עושה סוג א'".
"ובאמת, אם נחשוב", אמר הרב דסלר, "לכאורה הוא צודק, למה באמת שלא ייעשה כך? הרי חייך קודמים ואדם קרוב אצל עצמו, ממילא לעצמו הוא עושה יותר טוב מאשר לשני. אבל התבוננתי שהוא טועה מבחינה מסחרית, כי את הבגדים שהוא תופר לעצמו ולבני ביתו הוא צריך אותם למספר שנים מוגבל – חמישים שנה, שישים שנה, מאה שנה, משא"כ הבגדים שהוא שולח ליתומים וליתומות הוא צריך אותם לנצח נצחים. אלה המלבושים של הנפש, אלה המלבושים שילוו אותו, שילבישו אותו בהם בחיי הנצח, וכל בר דעת מבין שמלבושים שצריך לנצח צריך שיהיו מבד יותר טוב מאשר מלבושים שצריכים לתקופה ארעית, לתקופה של זמן".
צדקה אחרונה
רבי אברהם כהנמן סיפר סיפור מופלא, מהו כוח החינוך שאשה אלמנה יכולה להחדיר בבניה, וכך סיפר:
באחד הערבים שבאחת השנים נערך דינר עבור ישיבת פוניבז' בעיר יוהנסבורג שבדרום אפריקה. רק למחרת בצהרים התפנה מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל לפתוח את המעטפות, אחת מהן הצליחה להפתיע את כל הנוכחים באותו מעמד בשל הצ'ק בעל סכום העתק שהכילה.
בימים ההם לא נהגו להדפיס את שם בעל החשבון על הצ'קים, והנוכחים לא ידעו לזהות את החתימה על מנת לבקר בביתו של התורם הנכבד. ביקש מרן הרב מפוניבז' לברר את זהותו, פנו לבנק וכעבור שלושה ימים סיפק הבנק את פרטי התורם ואת כתובתו המדויקת.
הסתבר שהוא מתגורר במרחק של שמונה שעות נסיעה ברכבת מיוהנסבורג, אך לא אדם כמרן הרב מפוניבז' יירתע. כאשר הגיע מרן הרב מפוניבז' לעיר ביקש מנהג להביאו לכתובת הרצויה. הנהג החל בנסיעה ועזב את העיר, וגם כאשר הגיע לפרברים לא עצר אלא המשיך והמשיך. תמה מרן הרב מפוניבז' באוזני הנהג לאן הוא לוקח אותו, הרי לא ייתכן שהגביר הגדול מתגורר באיזה חור… אך הנהג טען בתוקף שהוא נוסע לכתובת המדויקת. בסופו של דבר נכנס הנהג לשכונה מוזנחת של פחונים ושם עצר. "הנה הבית", הצביע על משהו שלא היה נראה בדיוק כמו בית. מרן הרב מפוניבז' ביקש ממנו להמתין, שכן חשש להסתובב לבדו במקום כה עזוב ומוזנח. דפיקה בדלת ובעל הבית ניצב מולו – יהודי ליטאי נמוך קומה עם זקנקן ("א קמץ בערדל" כלשונו של הרב מפוניבז') הכריז בקול: "ידעתי שתבואו לכאן".
מי הוא זה ואיזהו? איך הוא ידע שאבוא לכאן? ומה הוא מתגורר בצריף עץ? תעלומה רודפת תעלומה.
"אסביר לכם מה קורה", פתח היהודי וסיפר את סיפור חייו המדהים. אותו ואת שמונת אחיו היתומים גידלה אמם האלמנה בליטא בעיר סמוכה לפוניבז'. הם חסכו לחם מפיהם כפשוטו על מנת להאכיל את העגלה הקטנה כדי שתגדל ותיתן חלב כדי שיוכלו למכור את החלב. ומה יעשו בכסף? ישכרו מלמד!
אבל בינתיים לא נתנה העגלה חלב ותורה מה תהא עליה… שכרה האלמנה מלמד על חשבון החלב העתידי. חלף חודש וחלב אין… פרצה האלמנה בבכי מר והבטיחה למלמד שהוא יהיה הראשון שייהנה מתנובת העגלה. חלף חודש נוסף והמלמד הודיע כי יש לו הצעת עבודה עם כסף מזומן ולא עם חלב עתידי, וגם לו יש ילדים להאכיל והוא נאלץ להפסיק ללמד את היתומים.
האלמנה ניצבה מולו רועדת, מעיניה זלגו דמעות, לפתע הכריזה בנימת ניצחון: "קח לך את העגלה במתנה ותלמד את הילדים שלי תורה ככל שוויה, ובהמשך ה' כבר יעזור". בלב כבד נטל המלמד את העגלה האלמנה והיתומים נותרו ללא משען אך עם תורה.
"כך חינכה אותנו אמא", סיים היהודי, "וכאשר שמעתי שלאחר המלחמה קמתם להעמיד מחדש את התורה בארץ ישראל, החלטתי לצעוד בדרכה – מכרתי את כל אשר לי, רשמתי את כל הסכום על צ'ק, ועברתי להתגורר כאן בשל הסכום הגדול שתרמתי. ידעתי שתבואו הנה, אך דעו לכם שזו התרומה האחרונה שלי".
בזכות הצדקה זכה לבנים
בספר 'קהלת יצחק' (עה"ת פרשת ויקהל) הובא איך שתמיכה לבנין בית המדרש עבור המהרש"א הביאה ישועה ניסית לזוג מבוגר שלא היו להם ילדים. ומעשה שהיה – הוא שבית מדרשו של המהרש"א נעשה צר מלהכיל את כל תלמידיו הרבים, והחליטו אנשי הקהילה לבנות בית מדרש חדש.
ויהי היום ויתאספו כל אנשי הקהילה רבניה ותורניה, קציניה ונכבדיה לעשות תחילה לבנין ויחלו למכור הנחת האבן הראשונה ביסוד. ויבוא איש אחד צדיק ועני נחבא אל הכלים, ויבוא לשמש ויאמר לו: "ידוע תדע כי אנכי אקנה את מצוות ההתחלה הזאת, אך לא אחפוץ שיידעו מזה הבריות. לזאת תעלה אתה המחיר בעדי ותשאיר לי המצווה הזאת". ויעשה השמש כן, והעלו את דמי המצווה הזאת בחמש מאות רובל כסף. ויתמהו האנשים איש אל רעהו, ויאמרו: "לו ידענו מי יוכל ליתן את הכסף הרב הזה", וישתוקקו כל העם לראות את האיש אשר יירה אבן פינתם.
ויבוא השמש בלאט לזה האיש, וישאל לו אם הוא ילך להניח האבן הראשונה, ויאמר לו האיש כי הוא מכבד את הרב המהרש"א זצוק"ל שיניח את האבן. ויזעק השמש ויאמר, כי האיש הקונה מכבד את המהרש"א במצווה הזאת. ובכן נשארו העם בלא יודעים את האיש הקונה הזה.
ויהי אחרי כי הלכו כולם לבתיהם, ויאמר המהרש"א זצוק"ל לשמש: "מאוד נכספתי לראות את האיש הצדיק הזה אשר פיזר הון רב כזה על מצווה הזאת". וילך השמש ויבא את האיש אל הרב המהרש"א זצוק"ל, ויספר לו האיש כי הוא באמת איננו עשיר כל כך, רק עבור שאין לו בנים לזאת התנדב מהונו כל כך. ויברכו המהרש"א ז"ל כי יחננו ה' בבן זכר עבור זה, והבן הזה ילמד בבית הישיבה הזאת אשר הוא ירה אבן פינתה.
וכן היה כי נתעברה אשתו וילדה לו בן זכר, שנתקיימה ברכתו דכתיב בהו בצדיקים "ותגזר אומר ויקם לך". וכשגדל הנער ונעשה בר מצווה הוליכו אביו לבית הישיבה הנ"ל של המהרש"א זצוק"ל, ולא רצו הגבאים לקבלו עבור כי היה עוד נער קטן רך בשנים. וייכנס אביו להמהרש"א ויגד לו כי הוא הוא האיש שנתן לו ברכתו בזרע של קיימא. והזכיר לו המעשה, ונתקבל הנער בישיבתו.
צדקה שנתן הגאון רבי צבי פסח פראנק – בחכמה
ר' שלמה זלמן וייספיש, שטיפל במסירות עצומה בצדיק רבי חייקל מילצקי, סיפר שרצה להביא עוף לר' חייקל וזה היה בימי הצנע ולא השיגו עופות; ואפילו שבמושבים בפרוזדור ירושלים גידלו עופות, אבל הייתה שמירה מעולה בקסטל לבדוק כל מכונית ומכונית ואוטובוס, ואם מצאו תרנגול בידי אחד מהם החרימוהו.
אך יהודי כר' שלמה זלמן וייספיש לא יאמר נואש. הוא נסע למושב וקנה תרנגול והחביאו תחת מעילו ועלה לאוטובוס, כשהגיעו לקסטל הגיעו הפקחים, ועשה עצמו כאינו מרגיש טוב, ניגש אליו המפקח ואמר לו: "אינך מרגיש טוב?", אמר: "יהיה בסדר, אני כבר רגיל בזה", ועזבו.
הביא את התרנגול לביתו והשוחט שחטו, ואשתו הכשירתו, אך אשתו באה אליו במהומה: "נראה לי שיש שאלה על התרנגול. ברוב פחד ומורא נטל את התרנגול ובא לשאול את רבי צבי פסח פראנק, רבי צבי פסח ראה שיש כאן שאלה חמורה… אמר לו: "את העוף הזה טרחתי בשביל ר' חייקל", אמר רבי צבי פסח לרבי שלמה זלמן: "אתה רואה את המשקפיים שלי? כאן קשה לי לראות היטב, אכנס למטבח ששם האור גדול יותר", נכנס רבי צבי פסח ושהה שם כמה דקות והחזיר לו את העוף מעוטף בנייר ואמר לו שזה כשר בתכלית הכשרות.
ר' שלמה זלמן יצא מביתו ופתח את העטיפה והנה שם לב שזה לא העוף שהביא. רבי צבי פסח ברוב צדקותו וחכמתו החליף ונתן לו את העוף שהיה מיועד בעבורו, וזה היה בזמן 'הצנע'.
(מתוך הספר 'מידות והנהגות טובות')