אחי זכה ונטל את שכרו בחייו… הסטייפלר לא היה מוכן שאף אחד יטפל בו. כשהביאו אחים רפואיים לסייע לו – הוא היה צועק: 'הגיהנום נכנס לכאן! אני מרגיש גיהנום!', אבל כשאחי טיפל בו – הוא היה מרוצה. הווי אומר, שאחי זכה לטפל בסטייפלר בזכות הנסיון שצבר בעת שטיפל באמא באחרית ימיה!

"וזרעו במים רבים"  (כ"ד  ו')

ברצוני לספר סיפור מדהים ששמעתי לפני יותר מארבעים שנה:

המעשה היה ברופא מיילד אמריקאי, שבתחילת הקריירה שלו נסע להודו כמתנדב כדי לסייע לנשים המקומיות. באחד הימים הראשונים שלו בהודו, הגיעה לבית החולים בו התנדב אישה הודית, שעמדה לקראת לידת הילד השלוש-עשרה שלה. היא הגיעה במצב קשה, ונשקפה סכנה לחייה.

לרופא הלה היה ברור, שביכולתו להציל את חייה של האישה – על חשבון חייו של הילד. היה לו גם אינטרס לעשות זאת, בכדי להציג נתוני הצלחה שהיו משמעותיים להמשך הקריירה שלו. ברגע הראשון הוא חשב לעצמו: בשביל מה להסתכן בנסיון להציל גם את הילד? למה להתאמץ? יש לאשה הזו כבר שנים עשר הודים… מה יקרה אם יהיה הודי אחד פחות? אבל בסופו של דבר, הערכים שלו גברו על השיקולים האינטרסנטיים, והוא החליט לנסות להציל את הילד. הוא ניסה, וגם הצליח. בסופו של דבר, חייה של האישה ניצלו, וגם חייו של הילד שנולד בריא ושלם.

חלפו עשרים וחמש שנים, הרופא כבר חזר מזמן לאמריקה וניהל קריירה מקצועית עשירה, כאשר ביום מן הימים פגעה בו מחלת דם נדירה. לאחר בירורים, גילה הרופא כי ישנה בקליפורניה רופא המתמחה בסוג המסוים של המחלה הזו, ואם יש מי שיכול להציל את חייו – הרי שמדובר ברופא הזה. בלי היסוס מיהר להגיע אל הרופא המומחה, ולהפתעתו גילה שהוא הודי… ולא זו בלבד, אלא שתוך כדי שיחה התברר לו כי מדובר באותו ילד, הילד השלוש-עשרה של האישה ההודית, הילד שאת חייו הוא הציל לפני עשרים וחמש שנים!

כלומר, ההחלטה שהחליט בשעתו, להציל את חייו של הילד – היא זו שבסופו של דבר הצילה את חייו שלו! אלמלא הציל את הילד ההודי ההוא, לפני שנים – לא היה לו סיכוי להתרפא ממחלתו, והוא היה מוצא כעת את מותו!

ובכן האם יכולים אנו לשער מה ערכו של ילד שנולד? האם יכולים אנו להעריך כמה יקרים עשויים להיות חייו, כמה משמעותיים, לא רק בעבורו – אלא גם בעבור אחרים?

 

…וכך אני יכול להעיד גם במשפחה שלי:

אמי ע"ה היתה אשה גדולה ועוצמתית. מה היא לא נתנה לנו, כילדים! תשומת לב, חינוך לתורה ולמידות טובות, כסף, הכל. אני זוכר שפעם מישהו שרצה לפגוע בי, אמר לי: "אתה אמנם אדם גדול, אבל אם נבחן אותך ביחס לאמא שהיתה לך – עליך להתבייש שזה סך הכל מה שיצא ממך!"… מה אומר ומה אדבר? הוא צדק לגמרי…

באחת- עשרה השנים האחרונות לחייה, אימי הייתה 'צמח'. היה קשה לטפל בה, ואנו שכרנו אחות פרטית שתהיה צמודה אליה בכל שעות היממה. אולם היה אחד האחים שלי, האח השנים-עשר, הקטן ביותר, בן הזקונים – שטיפל באמי בעצמו, כמו בנסיכה עד יומה האחרון! במשך אחת-עשרה שנים היא לא סבלה אפילו מפצע לחץ אחד!

ועתה נשאל: אילו חיים היו לה אלמלא הבן הזה היה מגיע לעולם? כשאני הייתי מגיע אליה – הייתי נרדם או בוכה… לא הצלחתי להתמודד עם הקושי הרגשי לראות את אמי במצב כזה! אבל אחי היה מטפל בה יומם ולילה, בלי הפוגה!

ובכן, במבט לאחור, האם היא צדקה? בודאי! האם זה השתלם לה? לא יכול היה להיות משתלם יותר! כמובן, לא ניתן היה לצפות זאת מראש, אולם זה כוחה של אמונה, אמונתן של נשים צדקניות!

אגב, אחי זכה ונטל את שכרו בחייו… כשהסטייפלר זצ"ל היה שישה שבועות במצב שבו לא היה באפשרותו לתפקד, הזעיקו את אחי לטפל בו. הסטייפלר לא היה מוכן שאף אחד יטפל בו. כשהביאו אחים רפואיים לסייע לו – הוא היה צועק: 'הגיהנום נכנס לכאן! אני מרגיש גיהנום!', אבל כשאחי טיפל בו – הוא היה מרוצה. הוי אומר, שאחי זכה לטפל בסטייפלר בזכות הנסיון שצבר בעת שטיפל באמא באחרית ימיה!

 

הצלה מופלאה

ואם אנו מדברים על אימי ע"ה, זה המקום להזכיר עוד נקודה מפעימה:

במשך שמונה שנים, התגוררו הורי בהונגריה, שם נולדו להם אחד-עשר ילדים. אחותי, הילדה  האחת-עשרה, היתה בת שבועיים כשהגענו ארצה בשנת תרצ"ט. בכל אותן שנים, נכנסו הורי ויצאו בבתי סוהר מקומיים, משום שזייפו מסמכים שהוכיחו כביכול שהיא ואבי נולדו בהונגריה. היא חששה שיגרשו אותם לפולין, מה שהיווה באותן ימים גזר דין מוות, שכן הפולנים לא הסכימו להכניס לארצם פליטים מהונגריה, וכך נותרו המגורשים בין לבין – מופקרים לשודדים שהפילו בהם חללים לאלפים.

בכל אותן שנים, בהן ילדה אמי אחד עשר ילדים, היא עבדה יום יום משש בבוקר עד שתים-עשרה בלילה. היא צברה סכומי כסף משמעותיים, אבל הכסף הזה נעלם בכל פעם בה הכניסו אותם לבית הסוהר… הוא שימש ככל הנראה לשלמונים, בזכותם נחלצו היא ואבי שוב ושוב, וחזרו הביתה. כך, עד לאותו היום בו נתפסו הורי בפעם האחרונה, וניתנה להם האפשרות לבחור באחת מהשתיים: או לגלות לאמריקה – או לארץ ישראל… הם בחרו לעלות ארצה, וכך הגענו לארץ בשנת תרצ"ט כאמור.

באותם ימים, הורי חשבו שמדובר באסון. מגרשים את משפחת שכטר לארץ ישראל! מסלקים אותם מהונגריה! אולם לא עברו אלא שנים ספורות, וכבר ניתן היה לראות את גודל הנס: מכל המשפחה הענפה, מצד אבי ומצד אמי – כמעט לא נותר איש. כולם נהרגו בשואה האיומה, ואילו ההורים שלי ניצלו עם כל משפחתם, ועוד זכו להביא לעולם כאן בארץ את בנם השנים-עשר!

בכך זה לא נגמר… היינו כאמור שנים-עשר ילדים, יש להם כיום מעל אלפיים צאצאים! יש לי שלושה גיסים שכולם גדולי הדור! אילו לא היו מגרשים את משפחתנו מהונגריה באותם ימים – מי יודע מה היה עולה בגורלה של משפחתנו? אולם יותר מכך: אילו אמי לא היתה חדורה במסירות נפש כה רבה, ולא היו מגיעים לעולם אחד-עשר ילדים בתנאים הבלתי אפשריים ששררו באותם ימים – מה היה נותר מהמשפחה?

אבל כשהולכים עם הקדוש ברוך הוא בתמימות, אף פעם לא מפסידים. הלא כבר נאמר על המילדות העבריות (שמות א, כא): "ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים". כשלא עושים חשבונות, כשלא מערבים כל שיקול זר, הקב"ה כבר דואג לכל…

באשר לקשיים, הלא כבר היה אומר הסטייפלר זצ"ל, שמי שמביא לעולם ילד אחד בעשר שנים… הילד הזה יוצא מפונק, שאינו יכול להתמודד ואינו יודע לעשות מאומה… אבל כשמביאים לעולם ילד בכל שנה ושנה וחצי – ההשקעה הנדרשת בהם פתוחה בהרבה!

אם כן מה נותר לנו? רק לקבל שכל… אם הקשיים הם אותם קשיים, אם ההתמודדות היא אותה התמודדות, ובסופו של דבר הנסיון יהיה אותו נסיון – למה לא להרויח לפחות נחת? מילא אדם סובל, אבל שירוויח מכך נחת!

הבה נהיה אף אנו מאותם בעלי אמונה, מאותם השומעים את הכרזתה של רוח הקודש: "כן ירבה וכן יפרוץ" – ונענים לה במסירות נפש. או אז, נוכל לזכות לגאולה שלמה בקרוב בימינו.

אנו, בני הדור האחרון שלפני הגאולה, מחויבים להתמודד עם כל המכשולים שהסיטרא אחרא מארגנת לנו, כדי לקטול בנו החרדים לדבר ה' ולהסב כמה שיותר נפשות לצד הטומאה. עלינו להתחזק פי כמה וכמה ולכאוב את כאבו של אבינו שבשמים, ביודעו כי למרות שאנו ברגעי הגלות האחרונים, איננו מזדרזים מספיק כדי להביא את הגאולה.

יהי רצון שנזכה לשמוח בקרוב בישועתו של הקב"ה, כפי שנאמר: "נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה ט).

(מתוך הספר "אריה שאג')