מספר הרה"ג ר' אהרן הלוי גרנדש שליט"א מזכרון יעקב: בהיותי בן 17 שלחתי למרן הגר"ח שליט׳׳א מכתב ארוך עם הרבה שאלות, ומרן שליט׳׳א כתב לי שכאשר אהיה בב׳׳ב אכנס אליו.
הגעתי למרן שליט׳׳א במוצאי שבת, וכשהגיע התור שלי, הגשתי לו את המכתב, אך הוא אמר שזה ארוך וצריך לזה יותר זמן, ושאכנס חזרה לביתו [מרן שליט׳׳א קיבל אז בכניסה לבית, במדרגות למעלה]. וכשהסתיים התור סגר מרן שליט׳׳א את הדלת – היה זה כבר ב-12:00 בלילה – ואמר לי: בוא אתי.
נכנסנו פנימה ומרן שליט׳׳א התחיל לעלות לקומה השלישית. הוא התיישב עם שני הדפים העמוסים בשאלות, ואני עמדתי. הוא רק התחיל לעיין בשאלות, ומיד ננער ופנה אלי: "מה, אני אשב ואתה תעמוד?! בא קח כסא, תביא לפה ותשב!" ראיתי אז מה זה 'מידות' של גדול אמיתי. עומד לפניו בחור צעיר והוא מרגיש כביכול שלא בנוח שהבחור עומד והוא יושב.
אבל זה לא היה הכל. ישבתי עם מרן שליט׳׳א לבדו, בסמוך אליו ממש, במשך כעשרים דקות, והוא ענה לי על שאלה אחר שאלה. אחת מהשאלות היתה איך צריך לומר ב'ברוך שאמר' – האם 'בפי עמו' או ב'פה עמו'. מרן שליט׳׳א שאל אותי: "באיזה סידור כתוב 'בפה'?" והשבתי לו שבסידור שבהוצאת 'אשכול' מובא שהמג׳׳א אומר לומר 'בפה'.
מרן אמר לי להביא לו סידור קטן של 'אשכול' שהיה מונח באיזה מדף שם, ובדק ואמר לי: "נכון, ולמה אני אומר 'בפי'?" – וביקש ממני להביא לו משנה ברורה, ופתח וראה שהוא מביא את המג׳׳א הנ"ל. וכמדומה שאמר לי: "טוב, ממחר נשנה בעזה׳׳י", ואמר לי 'יישר כח' על זה. אין צורך להסביר איזו ענווה עצומה טמונה באמירה שכזאת מפיו של גדול הדור לבחור צעיר…
וסיפור נוסף, שידוע לי ממקור ראשון ממש, ואין בו שום גוזמא:
היה תלמיד אחד מתלמידי רבינו שרשם לו מכתב קטן, בו הוא מבקש ממנו לזכות להיות עמו במחיצתו בעולם הבא [כידוע שכן היה אצל איזה תלמיד של מרן הח"ח זיע"א].
מרן שליט"א קרא את הפתק, הרהר קמעא ואמר, כשעיניו הקדושות כלפי מעלה, בכזו ענווה שאין לשער ואין לתאר כלל וכלל עלי גליון, בזה הלשון: "מי יודע מה יהיה אתי למעלה?" (וכמדומה שחזר על זה פעמיים). וחשב עוד ואמר: "ה' ירחם"… והרהר שוב קמעא ואמר: "ה' ירחם". ושוב הרהר קמעא ואמר: "ה' ירחם". [כך שלוש פעמים]. אחר כך הרהר שוב ואמר למבקש: "[תתפללו] תבקש להיות עם צדיקים".
(ע"פ רשימה שפורסמה בגיליון 'דברי שיח')