אחד מחבריו הציע לו לרדת אל העיר בני ברק, ולסור למעונו של מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שמפורסם בבקיאותו הנדירה בכל התורה כולה. ערב אחד נסע לבני ברק. כשנכנס קיבלו הרב במאור פניו הידוע, ותיכף שאל למבוקשו. התלמיד חכם הציג את שאלתו, שזה עידן ועידנים שמחפש הוא אחר מדרש חז"ל מסויים, שראה שמצטטים אותו בספרי הקדמונים, אך אינו מוצא את מקורו…

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (טו, לט)

איתא בשם הבעל שם טוב זצללה"ה, זכותו יגן עלינו: במקום שאדם חושב – שם הוא כולו. ובזה נוכל לפרש: 'אשר אתם זונים אחריהם'- שאתם בעצמכם שם. וזה מוסר השכל, להתרחק מהסתכלות אסורה והרהורים רעים עד קצה האחרון! כי איש ישראל הוא בחינת מקדש בעצמו, המח הוא היכל המקדש, והרי הוא כמי שמעמיד ח"ו עבודה זרה בהיכל (עיין נפש החיים ש"א פ"ד), השם יתברך ישמרנו.

הגאון הצדיק מרן הראב"ד רבי דוד יונגרייז זצוק"ל היה מפורסם בגאונותו העצומה – עיניו היו כיונים על אפיקי התורה, והוא שלט בעוז בבקיאות מופלאה בכל חדרי מקצועות תורתנו הקדושה עד כדי כך שהגאון הקדוש בעל "ויואל משה" מסאטמאר זצוק"ל התבטא עליו פעם, שבמקום שרבי דוד שוכן בו, אין שום צורך בארון הספרים, משום שהכל ידוע לפניו בעל פה!

פעמים רבות נשאל כיצד זוכר הוא כל זאת, וכיצד זכה שתהא סדורה משנתו לפניו בכל מקום כמי שזה עתה שנאה, אל הוא התחמק מתשובה עניינית, ובכל פעם המציא בענוותנותו תואנה אחרת, לבטל את גאונותו…

פעם אחת ביום חג הפורים הקדוש בעת משתה היין, היה שרוי בשמחה עילאה, ובמוחין דגדלות של שמחה היום. לפני שולחנו הסבו גדולי ירושלים של מעלה- גאונים מופלגים ותלמידי חכמים עצומים. פיו הקדוש לא פסק מלגלות חידושים מופלאים, כשהוא מטייל בשמחתו הלוהטת בכל התורה כולה, וכמעיין הנובע שוזר ידיעות עצומות מהכא ומהתם, מכל מיני ספרים. כך נמשך הדבר שעה ארוכה, והכל שמחים ומתענגים עימו בדובשנה של תורה.

לאחר מכן, כטוב ליבן ביין, נסבו דברי קודשו אודות איסור שכחת התורה, שהחיוב מוטל על איש ישראל לזכור את כל מה שהוא לומד, כדי שבעת הצורך יוכל להשתמש בכל ידיעה הנצרכת בתורה.

אחד מן המסובים ניצל את שעת הכושר, וכראותו בפתיחות הרב שהיתה בדיחא דעתיה בשמחת היום, שאל מלפניו : "וי אזוי מאכט מען דאס? אלעס צו געדיינקען!?" (כיצד עושים זאת, לזכור הכל?) , והרי כח השכחה מעצמו פועל, וכיצד ניתן לזכור הכל ?

כשמוע הרב את שאלתו, אדמו פניו, לרגע קט הוא שקע בשרעפי קודשו. ולפתע נעמד ממקומו בסערת רוח ובהתלהבות אש קודש, ניכר בו שקשה עליו לפתוח ולגלות את סודו, אבל כבר העידו חכמינו ז"ל (ערובין סה) "נכנס יין יצא סוד!" וכה אמר:

"דאס איז סרך א בפרוש'ע פסוק! (הלא פסוק מפורש הוא!) בשלהי פרשת שלח- 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם- למען תזכרו' וגו', מפרש כאן הכתוב להדיא, דהא בהא תליא, כאשר שומרים על העיניים ועל מחשבות הלב בקדושה, אז ממילא זוכרים היטב את כל מה שלומדים!".

ומכלל הן אתה שומע לאו- אם אין נשמרים כראוי, ומכניסים בלב ובמוח הרבה שטויות והבלים מכל המינים, רחמנא ליצלן, הרי ממילא אין התורה יכולה להתיישב מושב טוב והגון בלב מלא שחץ, ולא קמא קמא דמטי ללביה, שלומד בתורה ומכניס אל תוכו, אינו מחזיק שם, ופורח ונשכח ממנו! שכן אין הוא עצמו מחובר באהבה עם תורתו, רק ליבו נתון אל דברים אחרים, וממילא נעשה כבולעו כך פולטו. לפיכך יש לשנן היטב פסוק זה הנזכר: "ולא תתורו… למען תזכרו ועשיתם"!!!

את הדברים האלה אמר בלהב אש קודש, ופחד גדול נפל על כל השומעים, לנוכח הגילוי שגילה מעט מעוצם קדושתו הנוראה! ויהי המקום לחרדת אלוקים!

תלמיד חכם מופלג מעיה"ק ירושלים ת"ו חיפש זמן רב אחר 'מראה מקום', בדבר שהיה נצרך לו. היה זה 'מדרש' המובא בכמה ספרים, אך לא ידע איה מקורו. הוא חיפש בכל הספרים, ושאל מפי סופרים רבים, אבל את מקור אותו מאמר חז"ל לא מצא!

גם לאחר שחיפש רבות באמצעות מכשירי החיפוש המגוונים של ימינו, דאיכשר דרא מנועי חיפוש כשרים ומהודרים, המסייעים מאוד במציאת כל מדרש חז"ל וכל מאמר חכמים במאגרי חיפוש שונים -העלה חרס בידו, ולא הצליח בשום אופן לגלות מקור דברי המדרש.

אחד מחבריו הציע לו לרדת על העיר בני ברק ולסור למעונו של מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שמפורסם בבקיאותו הנדירה בכל התורה כולה.

ערב אחד נסע לבני ברק והמתין לתורו בין עשרות הממתינים. כשנכנס קיבלו הרב במאור פניו הידוע, ותכף שאל למבוקשו. התלמיד חכם הציג את שאלתו, שזה עידן ועידנים שמחפש הוא אחר מדרש חז"ל מסויים, שראה שמצטטים אותו בספרי הקדמונים, אך אינו מוצא את מקורו.

כששמע הגר"ח את דברי המקדש, אמר מייד: "דאס איז דאך אין 'שיר הייחוד'!" (זה הרי בשיר היחוד!) הנאמר בליל היום הקדוש. הוא ציווה להוציא מארון הספרים מחזור של יום הכיפורים, ותיכף בפתיחה ראשונה נפתח לפניו בשיר הייחוד, באותו דף שמופיעים בו דברי המדרש- ויהיה לפלא.

הגאון הצדיק ברכו לשלום, וכבר רצה תכף לקבל את הבא אחריו בתור. אבל אותו תלמיד חכם ירושלמי עמד נסער כמסומר למקומו מרוב התפעלות והתרגשות, וברוב פליאתו שאל: "מילא ש"ס בבלי ש"ס ירושלמי וכו' בעל פה – מובן, אבל שיר הייחוד?? כיצד מגיעים גם לדעת ולזכור את שיר הייחוד בעל פה?!"

אך רבי חיים ענה לו בשלוות נפש ובחיוך: "זה הכל תלוי מה מעניין אותך באמת! (אלעס ווענט זיך וואס איז טאקע אינטרסאנט…), אולי אצל אנשים אחרים מעניין אותם ענייני עולם הזה והבליו, וביצר הסקרנות (נייגעריקייט) זוכרים הם ויודעים היטב כל הבלי העולם, אותי מעולם זה לא עניין… אבל מאידך גיסא, החידושים המתוקים המופיעים בשיר היחוד, דווקא עניינו אותי מאוד, ולכן נחרטו היטב בזיכרוני!".

(מתוך הספר טיב המעשיות- פרשת שלח)